בן ואני תמיד יושבים שם באותו המקום כל יום ראשון בצהריים.
שולחן שלישי מצד ימין בפיצה בקניון. בן אומר שזה כבר רק בגלל
שהתרגלנו להיות רעבים מוקדם ביום ראשון ב-12. אני דווקא חושב
שהשגרה עושה לנו רק טוב. הוא לא מעריך אותנו בן.
כל יום ראשון, אותה פיצה, אותו שולחן, כמעט אותן שיחות. ..
כבר בתחילת שיעור מתמטיקה על הבוקר ידעתי שאת היום הזה אני לא
הולך להמשיך... בדיוק בעשר ושתי שניות נחת על השולחן של בן פתק
"הקניון ניפתח בעשר.. יאללה בוא". בן הוא מאלה שכשמבקשים מהם
להבריז הם אף פעם לא רוצים. אבל כשסוף סוף החלטת להכנס לשיעור
פתאום הוא מחליט שלא. אני כבר צפיתי את מהלך הדברים- בן לוקח
את הפתק, בודק אם אני מסתכל עליו, פותח אותו, מסיים לקרוא,
פולט אנחה ומעקם את האף. אין, אני פשוט מכיר את הילד הזה, לא
יעזור מה שהוא יגיד "התבגרתי, השתנתי טה טה טה". איך שהוא מרים
את העניים חזרה מהפתק אני מסתובב במהירות. בן שונא שמלחיצים
אותו. עכשיו הוא חושב מה לכתוב חזרה. בטח על זה שממש אסור לו
להפסיד תנ"ך ושהמורה ממש כועסת עליו. אני עד עכשיו לא מבין,
הוא יודע שנאי לא בעניין יסורי מצפון וכל החרא, והוא הרי תמיד
מסכים בסוף. אז שיחסוך את הדיו ברוטרינג היקר שלו.הוא קיבל
אותו מסבא שלו בכיתה ו וחרוט על הפקק (בן אומר שפקק זו מילה
עממית מדי בשביל רוטרינג ב-600 שקל. הוא מעדיף מיכסה) "לבן..
יש דברים שעוברים בגנים, יש דברים שעוברים מיד ליד". מצחיק סבא
שלו. הוא מאחרוני הקומוניסטים. עד היום מבוקש באי אילו מחוזות
בברית המועצות לשעבר. חזרה לבן. בעשר ועשרים אנחנו כבר מחוץ
לבית ספר. בן ממשיך לקטר. למעשה.. הוא ימשיך עד שנגיע לכניסה
לקניון שם השומרת הכוסית תסיח את דעתו ומשם הוא שלי (+פזילות
לכיוון השומרת... אני מבין ומקבל את זה). לי ולבן אין חברה. לי
תהיה חברה רק שלבן תהיה חברה. אני חושב שבן הוא החברה שלי
במידה מסויימת. בן לא חושב ככה. בן תמיד מדבר על בנות. הוא גם
תמיד אוהב מישהי. בהתחלה 1995, הוא אהב את שירלי, אחר כך,
1997-99 את מירב ואת טלי הג'ינג'ית). אבל היום, היום זה היה
שונה. היום הוא אפילו לא הצליח להתאפק עד שניגמור לאכול וכבר
בתור לפיצה (הוא ראשון תמיד) הוא סיפר לי שהיום בבוקר הוא
התחיל עם מורן. סתם כי ככה. כי היא הייתה שם והיא כוסית. והוא
כבר מזמן הגיע למסקנה שהוא חייב חברה (ואני.? ) . הוא סיפר לי
שהם יוצאים מחר, לסרט. לסרט החדש של קירק דאגלס. סרט שהבטחנו
אחד לשני לראות ביחד. אב לא אמרתי כלום. כי בן אף, פעם לא
מבין. עכשיו זה בן ומורן. מורן ובן. בן בן בן. מורן מורן מורן
(ואני??). שבוע עבר מאז. אני מצליח להחזיק את עצמי כמו שצריך.
לא נתתי לבן לראות שכואב לי. אני מתחיל להרגיש בחסרונו. זה כבר
לא אותו דבר  כשכמעט חצי מהזיכרנות שלך נעלמים. או עוברים
לזיכרון של מישהו אחר. החלטתי לעשות משהו בנידון. אני חייב
להחזיר אלי את הזיכרונות שלי. אם לא בדמותי.. אז בדמות מורן.
"שאלתי" את המצלמה המשוכללת של אבא, עברתי אצל בנצי בסופר
וקניתי כמה פילים. אף פעם לא קניתי פילים אז קניתי מה שבן תמיד
קונה. פוג'י פילם 32 תמונות בחבילה של שלושה. ביקשתי מבנצי
שיסדר לי את הפילים במצלמה והחזקתי אותה בדיוק כמו שבן מחזיק
את המצלמה שלו והלכתי למצוא לי מקום טוב בשיחים ליד קולנוע
ציפור. צ'ק בן ומורן עומדים בתור. צ'ק  בן משלם על מורן. צ'ק
בן ומורן צוחקים. צ'ק מורן נתקלת במדרגה ובן עוזר לה לקום. צ'ק
הם נעלמים בתוך הקולנוע. הלך לי די טוב יחסית לפעם ראשונה. בן
היה אומר שאני מרגל בשקל. כמו שהוא אומר על כל דבר. לפני כמה
ימים בן שאל אותי אם אני רוצה לעשות משהו... רק אני והוא ככה.
אמרתי לו שאין לי כסף. הוא לא שאל שאלות. בן אף פעם לא שואל
שאלות. בן ומורן כבר חודש וחצי ביחד. אני ובן עדיין הולכים
לפיצה ביום ראשון. בן לא שם לב לריחוק ביננו. בן אף פעם לא שם
לב. אלבום הזיכרונות החדש שלי הולך ומתמלא וכבר הולך להגמר לי
הכסף סופית. לפני כמה זמן בן תפס אותי מרחרח בגן. איפה שהוא
ומורן תמיד יושבים. על הספסל האמצעי ותמיד בצד שמאל. בן בצד
שמאל. מורן מימינו. בן בהתחלה לא הבין מה אני עושה שם. אני הרי
לא אוהב גנים. בן אף פעם לא מבין. בפעם השלישית שהוא תפס אותי
הוא כבר התחיל לחשוד. אבל הוא לא שואל שאלות בן. הוא חושב
בעצמו "ככה אני משאיר עצמי אובייקטיבי ולא נתון לחסדיהם של
חשודי". יומיים מהפעם השלישית והאחרונה שבן תפס אותי מרחרח
(מזל שלא שאל מה יש לי בתיק. בן אף פעם לא שואל שאלות.) בן
החליט לבוא אלי הביתה ולדבר. לא הייתי בבית באותו רגע אז אמא
שלי הכניסה אותו לחדר שלי. את אלבום התמונות שלו ושל הזיכרונות
המזוייפים שלי הוא לא ראה. אבל את היומן שיתרגם את התמונות
למילים השארתי על המיטה. ובן תמיד יושב על המיטה. כשחזרי הביתה
הוא כבר הספיק לקרוא חצי מהדפים. בן קורא מהר. הוא נבהל מאוד
ולא הבין מה קורה איתי. הוא  אמר שאי צריך להפסיק ושזה לא פייר
מצידי. הוא אמר שזה חולני איך שנאי תמיד יודע הכל עליו ומשנן
כל פרט ופרט מחייו וזוכר את הסדר שת התמונות באלבומים שלו ואת
כל האילן המפשחתי. הוא חושב שזה צריך להיפסק. הוא החליט להפסיק
את הקשר בנינו בנתים. . עד שאני אהיה אדם של עצמי. באותו יום
חשבתי שהוא צודק. כשהוא סיים לדבר הוא הלך הביתה. ן תמיד אומר
את המילה האחרונה. ואני לקחתי את היומן, האלבום והנגטיב של
התמונות, הלכתי לשדה מאחורי הבית ושרפתי הכל. אני לא צריך את
הדברים החומריים האלה כדי שיזכירו לי את בן. האלבום היה
מפלסטיק והתחיל נמס. בן אומר עלי שאני אוהב אש. אני חושב שהוא
טועה. בן אומר שאני נהנה להריח פלסטיק שרוף. גם זה לא נכון. את
הפלסטיק הנמס והמבעבע לקחתי בעזרת מקל דק וכתבתי בעזרתו על
צידה הפנימי של זרועי- בן. הפלסטיק חרך את העור שלי אבל לי לא
היה אכפת. ידעתי שעכשיו אני ובן ביחד לנצח. בן אומר שאני
מזוכיסט. הוא טועה אני לא נהנה מהכאב כלל.
בן אומר שאני אובססיבי. נובאמת.