אני מרגיש את הכעס מפעפע,
רותח,
כסיר העומד כבר הרבה הרבה יותר מדי זמן על כיריי האש.
אילו שיחררתיו מרסנו והותרתי לו שישתלט,
אזי מזמן הייתי זורקה לכל הרוחות,
על מנת שתחזור שוב,
כנועה - אך גיבורה, אל תחת חלציי
או שמא תלך לעזאזל בדרכה האחרונה.

ברצותי לקחתיה בין ידיי, וחייתי עימה מגע החול,
ובעודה בוהה בשמיים ברוחה, גופה מסור לי,
בעומקם של המים.

היא עזרי שמנגד.
היא משען לרצונותיי, ויד לליבי.
שואלת הטוב שבי, שיהיה לה כמראה.
שתשווה לה דמותי.
יודעת שבילי, ומתהלכת בצידו.
כבולה אליי בחבלי אהבתה.
ומחכה עד שאזנח מסעי - וליותר מרגע ארעי - ואכנע למסירותה.

רז אהבתה לה אליי,
מאתגר רעבוני
אך סומא עליי שלא אתפתה,
נכוויתי בעברי מהתעסקות עם אשר ניתן לי כמובן מאליו,
אקבלה ואשתוק.
אבטח באהבתה, ולא אדרוש עונה
אתעלה על סלידתי,
שבאין כלים ראויים,
יהוו הבלי חלל פינו,
ושירבוטי כף ידי,
ביטוי נסבל לאותו כוח שאין גבול וסייג לבטאותו

כמה ליבי:

רוצה בך אני

וליותר מרגע ארעי

נפתלה נשמתי בשלך

אך דרכינו נראות פרודות

מתהלך אני כתרנגול זקוף כרבולתו, אך אין זוגתו בחיקו

ואותו סיר צופן סודו,
ומעולם לא דרשתי בו, ואין הוא עורר סקרנותי.
הוא שם כימיה איתי.
ולמדתי בהביטי בו לקבלו כמובן מאליו.
כמותה.

אך מימיו אינם פוסקים בעבועם
ומצית הדבר עיניי,
צדק שמיים, איך התהלכתי באפלה כל הזמן הזה?

מה חובא הדבר?

ומה סוד כוחו?

הן כבר שנים מרצדת להבתו,
ולא כלתה בוערה לרגע

סקרנותי גוברת, ויצר ההרפתקנות מוליך רגליי,
בצעדים בטוחים,  
וחוטמי קורן.

ובעומדי נגדו
חוזות עיניי באדי מים לבנים,
לוחמים במכסה האטום ומניסים להסירו, ולפרוץ
וקצף לבן עוטף שיפוליו, כגסיסת הטירוף

וכעת ידי אוחזת בידית -
אין עוד חוצץ בינינו -

ועשן כבד מיתמר,
ואש להבה פורצת, ומנשקת שפתיי
ועיניי מתאדמות

אך אין מילים בפי, אין דמעות בעיניי

פחד קר עוטף אותי,

ומביט תוכו, ונדהם
אך יודע.
הרי הוכתי שוב ושוב בקוראי תיגר על שניתן לי בחינם

שם גוועה זוגתי, עד נפחה נשמתה בקוראה לי

נמוקה,
אוהבת,
ומתה.

אך אין מילים בפי, ואין דמעות בעיניי