עכשיו את קמה ולוקחת את עצמך בידיים. מחפשת בראש את סדר
העדיפויות ההגיוני שלך, מתנחמת במחשבות משמחות, קובעת לעצמך
לוח זמנים ומדלגת בעליזות מהמצב בו את נמצאת.
היית פה פעם. שקעת בכאב ובדכאון אינסופי, לקח לך כל כך הרבה
זמן וכח לצאת מזה. אל תוותרי. את הרי יודעת שגם אם קשה עכשיו,
יבוא יום שהכל ייראה אחרת, לגמרי. ואל תהיי אנטיפתית, את צריכה
אותם.
תסחטי מעצמך עוד חיוך, תעשני פחות, תדברי איתם, הם רק רוצים
לעזור ולהיות איתך. הם אוהבים אותך. אל תתעלמי, תתערבי, אל
תבכי בצד, אל תשתקי. תזכרי שאין דבר שיכול לעצור את הכאב הזה
מלהיות שם, אין אף אחד שיכול להציל אותך חוץ מעצמך. בגלל זה את
צריכה להיות חזקה. חזקה יותר מתמיד. את זוכרת?
היית פה, תקופה שחורה של מוות וכאב, את לא רוצה לחזור לשם,
לכאב ההוא, לא-לא-לא... תנסי למצוא עוד תקווה בתוך הלב המת
שלך, תחיי את האמונה, את התשוקות והאהבות החבויות, תצרחי שכולם
ישמעו, רק שיידעו - שכואב לך. ולא מזיק לחבק חזרה, זה לא
מזויף, אל תפחדי.
תפסיקי לרעוד. את חייבת להיות חזקה כדי לעבור את זה, לאזור
כוחות שבאים מבפנים, מהלב, הנשמה, האמנות שלך, אל תפסיקי, אל
תחפשי, זה ימצא אותך לבד. תהיי אמיצה, תעזי, הדמעות שעל הכרית
יתייבשו עוד כמה דקות, ואז אף אחד לא יידע. חוץ ממך.
תעלי בראש את הפנים שלו מחייכות אלייך, אל תתייאשי כל כך מהר.
כמו מחט שנכנסת ומחפשת דרכה החוצה, תתמודדי איתו. את אוהבת
אותו. את תאהבי אותו לנצח, אין לך דרך לברוח מזה. למה את
בורחת? מהחברים, מהמחויבויות, מהמשפחה, מהאמת, מעצמך, תמשכי את
זה חזרה אלייך. רק תפסיקי כבר לבכות, בבקשה, אל תאבדי את עצמך
שם בחושך. איבדת כבר כל כך הרבה.
עוד לא הגעת לשם, לאושר, אולי יהיה יותר גרוע אבל יהיה גם טוב,
לא לאבד תקווה, לא ליפול. לא עכשיו, אחרי כל מה שעברת, לא
לישון שבועיים כדי לברוח ולהתאכזב לגלות שלא...
למות, זו לא אופציה, יש עוד כל כך הרבה.
ואת יודעת, דנה, שלעולם לא תוכלי לוותר על עצמך מבלי שהרגשת
אותו קרוב, אפילו פעם אחת.
מבלי ששמעת אותו מנסה להתאים את הנשימות שלו לשלך.
את הרי יודעת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.