פסיעות מהירות בחול הבוהק-שורף, עוד כמה בחול רטוב-טובעני
ולמים. עם גלגל הצלה קטן חדרה פנימה, והביטה החוצה אל החוף.
השמש האירה את שערה באדום. היא נעה לרוחב המים הכחולים-צוננים,
מנפנפת. אף אחד לא ראה אותה. האוהל הכתום זרח אל השמש, אביה
קרא, אימה האכילה את אחותה, סבתא וסבא שיחקו רמי קוביות.
כל-כך אהבה את הנסיעות אל הים. במשך השבוע היתה מצפה ליום שבת
בבוקר; שתי ביצים מקושקשות, גבינה לבנה, כוס שוקו, לצחצח
שיניים, ללבוש בגד-ים, להסתרק. היא מוכנה. תמיד היתה מוכנה
ראשונה.
הים ליטף את גופה בנעימות, היא חשה נאהבת. מיד עם הכנסה למים
חבריה המימיים היו באים לקראתה; בנות הים, השדים, החיות, היא
לא פחדה מהם, הם כולם עבדו בשביל אבא שלה, מלך הים.
אביה איבד אותה דקות ספורות אחרי שנולדה. רוח רעה פלטה אותה
החוצה אל החוף, ושני נאהבים שבילו בקרבת מקום מצאו אותה ואימצו
אותה לחיקם. הם גידלו אותה, נתנו לה כל  שבני אנוש יודעים לתת,
אך החור, ששמו געגוע, המשיך להתרחב בליבה יום אחר יום. כל
שנשאר לה מאבא הוא זיכרון עמום; איש שחום, רחב ונמוך קומה, עם
זקן עבות ועיניים גדולות, תכולות ושקופות, שכל מהווי-הים
השתקפו בהן. בכל ביקור היתה מחכה במים, בתקווה שהוא ישלח לקרוא
לה, היא בטחה באהבתו והביטחון הזה נתן לה כוח להמתין ולצפות
בלא ייאוש. היא ידעה שהיא מיוחדת עבורו, שגם הוא לא הפסיק
להתגעגע, למרות השנים הרבות שעברו. לכן לא פחדה מכלום. היא
היתה מעמיקה אל המעמקים, מתערבלת במערבולות, צוללת למצולות,
מדגדגת מהדגיגים ומלטפת מדוזות על הגב. היא ידעה שהיא נסיכת
הים, שאף אחד לא יעז לפגוע בה, שכן כל שוכני-הים חששו מפני
אביה. בטוחה בייחוסה עשתה ככל העולה על רוחה.
השמש עמדה בלב הרקיע, בדיוק מעל לראשה, כמו כיפת אש שמחברת
אותה אל המים המגינים. היא הבחינה שאימה עומדת על שפת המים
ומנפנפת לה, עושה לה סימנים לבוא לארוחת צהרים. היא באמת היתה
רעבה, עד עכשיו לא שמה לב, היא יצאה לאכול.
ביבשה עוד הרגישה על גופה את תנועות המים, שלא הסכימו להרפות,
קוראים לה לחזור לתוכם. היא אכלה מהר, שתתה שתי כוסות מיץ,
וחזרה עם הגלגל אל המים. אביה אמר לה להיזהר, כי הים נעשה מעט
סוער ויש דגל אדום. הוא לא ידע את כל הסיפור, אף אחד לא ידע.
בבית הספר הילדים היו מקניטים אותה ולועגים לה, "אינוילדה
מאומצת" היו מזכירים לה יום אחר יום. גם בלימודים לא הצליחה,
היה לה קשה לקרוא מילים, להרכיב משפטים, לחבר ולחסר מספרים,
היא לא הבינה מה הטעם בכל הצורות הגראפיות האלו. רק לים רצתה
לחזור, כל הזמן.
המים באמת נעשו קצת עצבניים, היא ידעה שמשהו הרגיז את אבא שלה
ושזה הכעס שלו   שמרעיד את הקרקעית. היא התקדמה אל המרכז ושוב
הסתכלה על החוף, מאוד אהבה להסתכל על החוף מתוך המים, הכל נראה
משם קסום ושליו. היה לה נעים, היא הרגישה  שייכת, לא היו לה
מחשבות, רק געגוע. היא החלה ללחוש "אבא, אבא, אני כאן"
והתביישה קצת שהיא מדברת אל עצמה. בתוך תוכה ידעה שמישהו שומע
אותה, ולכן ניסתה שוב "אבא, אני כאן, בוא תיקח אותי אם אתה
רוצה".
מערבולת החלה להיווצר סביבה, המים הקיפו אותה וסחררו אותה כמו
בקרוסלה, היא צחקה ואמרה "איזה כיף, איזה כיף, אתה עושה לי
לונה-פארק". גופה החל להמשך למטה, הגלים כיסו אותה וחשפו, כיסו
וחשפו, לשבריר שניה הצליחה לראות את החוף, את הוריה עומדים על
שפת המים, את אביה קופץ ומתחיל לשחות לקראתה בבהלה ואת אימא
שלה שרק שמה יד אחת על הפה הפעור וביד השניה אחזה את ראשה.
אחר-כך לא ראתה יותר כלום, היא כוסתה כולה בשמיכה תכלכלה
וקרירה.
הגלגל כבר לא היה עליה.
במרחבים ראתה סירת עץ ישנה עם חמישה מפרשים, היא ידעה שסוף-סוף
אביה נענה לקריאתה. עוד רגע אחד קטן והיא תשוב למולדתה.