חשכה מקיפה את הקרון. אני בתוכו. אור הפלורסנט מתאמץ להאיר
בכוחות חלושים, פעימותיו בלתי סדירות. בבואתי משתקפת מהחלון
שממול, זה רק אני והיא, חוץ מזה אין כלום. אני מדמה לעצמי שהיא
אדם נוסף שנוסע איתי. אני מביטה בה ומנסה להפריד אותה ממני,
מנסה להאמין שאין לה שום קשר אלי. אני מתבוננת בה. מדברת אליה
בדמיוני. שואלת מהיכן היא באה, את מי נסעה לבקר, או שמא כעת
היא בדרך, בשעה כל-כך מאוחרת. היא לא עונה לי. אני לא מתייאשת.
אני בוחנת אותה. שערה הכהה אסוף לאחור. היא לובשת חולצת
כפתורים ירוקה דהויה. שרשרת זהב עדינה תלויה על צוואר ארוך
ומעיניה החולמניות נשקפים מעמקים. היא בטח חושבת על אהבה, או
אולי מטיילת במקום שליו, רחוק מכאן. הנסיעה נמשכת. הקרון רועד
ומרעיד גם אותנו. היא משעינה את ראשה על השולחן. היא עייפה.
מעניין ממה. היא מוצאת חן בעיני, העדנה והרכות שלה. אני פונה
אליה שוב, פוחדת לשאול מי היא, אני שואלת לשמה. קוראים לה
ויקטוריה. איזה שם יפה. היא נוסעת לבאר שבע. היא עונה לי. אני
מנסה לפתח דו-שיח. אני שמה לב שאין הדדיות. זה תלוי רק בי. קשה
לי. היא נאנחת ואוחזת את ראשה בידה. עיניה הופכות מוטרדות. היא
סוגרת אותן למחצה וקווים נוצרים על מצחה. היא לוקחת עט לידה
וכותבת. מעניין מה. |