מאה שישים וארבע מטר מרובע, מסתכלת על עצמי מלמעלה למטה, אני
קטנה, נקודה שחורה, זעירה, מכווצת בפינה בין שני קירות האולם.

ממלמלת מילים, מספרת לעצמי סיפורים רעים, טובים, מתפשטת,
מאוננת, לשחרר את המתח שהצטבר מסביב לחבל הטבור.
פריקה.
מתרוממת, מסתכלת במראה, אני זהה לעצמי.
האולם מקיף אותי, אני צועדת בתוכו. צעד, ועוד צעד, ועוד.  
לאן?
הלוך ושוב, מנסה למדוד, לערוך חישובים שלי בתוכו ושלו בתוכי,
אני זהה לעצמי, האולם זהה לעצמו, ההכלה היא חד-צדדית.
זרועות שעירות ענקיות של חושך מתחככות בעורי, אני מדליקה את
שורת נורות הניאון, ומגלה שפניי משתקפים במתכת כסופה. אני
גדולה, פרצופי רחב ממדים. עיני השחורה משקיפה מגובה הנירוסטה,
אני למעלה ולמטה באותו הזמן. אני מכילה את האולם, האולם מכיל
אותי.
חום, אני בתוך קרטון, אני תופסת סכין יפנית ומתחילה לחתוך,
לייצר לעצמי פתחים, למזער לאולם את הממדים לפי קנה המידה שלי.
בקיר הצפוני אני מתקינה דלת, אני פותחת אותה וסוגרת, פותחת
וסוגרת, בודקת את הציר.
אני מסתכלת מסביב, ריק מקיף אותי.
מסתכלת למטה, מגלה שאני בחוץ.
האולם למרגלותיי.

ברגע האחרון אני מחליטה להזיז את עצמי לספה, ולשים את סטרדיי
נייט פיבר של הבי.ג'יז.