מחלון המרפאה שהוסתר בחלקו מאחורי מסך, ראיתי את טיפות הגשם
מצליפות בעיר. התעוררה בי תחושה של חוסר איזון, חשבתי שכנראה
האנרגיות הברואות יצרו בקע עמוק מדי שמנסה להתמלא. השבר בענן
עדיין לא מוכן להתאחות.  
ישבנו צמודות, בחדר 403, ליד שולחן עץ ישן. מעלינו חצצה את
החדר לאורך נורת ניאון, בצידה הימני הייתי אני ובצידה האחר
ישבו לילית והרופא. היינו לחוצות מאוד, הרגשנו שאנחנו חייבות
לנצל את הפגישה איתו לסילוק כמה שיותר ספקות, כמה שיותר פחדים.
רשמנו לעצמנו שאלות מראש כדי לא לשכוח שום-דבר: קפה, אלכוהול,
סיגריות, חומצה פולית, ברזל, בחילות, דימומים אפשריים, בדיקות
נחוצות, הכל, הכל שאלנו אותו. זה היה החלק החשוב בפגישות איתו,
החלק שבו אנחנו לומדות לאט-לאט, איך להיות אימא.
לא תכננתי להיכנס להריון, גם בעלי לא תכנן. זה קרה לנו במקרה.
נזהרנו, חוץ מהפעם הזו. היינו מאוד שתויים. מיכאל חשב שהוא
יוכל לסגת לפני שזה יקרה. כשגילינו שהוא לא הצליח הבנו שמעכשיו
שנינו נהיינו שלושה.
כשלילית שמעה שנכנסתי להריון היא שמחה ומיד אמרה: "זהו. עכשיו
אני חייבת להיכנס להריון. עכשיו יש לי סיבה, אנחנו עוד נלד
ביחד, את תראי." היא ובן-זוגה מאוד רצו ילד, הם ניסו כבר שנה.
חודש לאחר-מכן ללילית היה נבט בבטן.
עולמנו החל לשנות צורה. החלומות שלנו סבבו עכשיו סביב הנקודות
המקבילות לטבור מבפנים ברדיוסים שונים. איך נגור, לילית ואני,
בית ליד בית ונהיה כל היום ביחד, עם התינוקות שלנו ונלך
לטיפת-חלב. שמחנו, והחיים השתקפו אלינו מזווית שונה, חדשה,
כאילו אנחנו אלה שהולכות להיוולד מחדש.

לילית ואני דיווחנו אחת לשניה על כל מידע חדש שגילינו; אסור
לעשות אמבטיות חמות בשלושת החודשים הראשונים של ההריון. צריך
להיזהר לא לדרוך על ציפורניים כי זה יכול לגרום להפלה. בחודש
הרביעי מומלץ לעשות סריקת מערכות לעובר כדי לראות שהאיברים
בסדר ושאין מחלות. אסור לנו להיכנס לבית-קברות, ואם קרה שעלה
באחת מאתנו איזה פחד, איזה חשש, מיד היינו מחליקות אותו ביד
שמתאמנת להיות אימהית, נושמות נשימה עמוקה ואומרות "מה שיהיה
יהיה, אבל הכל יהיה בסדר." לילית, תום, מיכאל ואני הפרחנו בועה
שהדפנות שלה התעבו עם כל יום שעבר.    

הרופא סיים לענות בסבלנות על כל השאלות ואחר-כך ביקש מאתנו
לעבור לחדר הסמוך. לילית נשכבה על סדין הנייר שכיסה את המיטה
ופתחה רגליים. קראתי לרופא ואמרתי לו שהיא מוכנה. כעבור כמה
שניות הופיע העובר של לילית על מסך קטן שעמד על ענף ברזל שחור
בפינה השמאלית של החדר. ראיתי ממש צורה של בן-אדם; ידיים,
רגליים, ראש והבהוב קטנטן של פעימות הלב. הרופא אמר שהוא יכין
לנו צילום שנוכל לקחת הביתה ושהוא כבר רגיל לזה שהאמהות של
היום מתחילות את האלבום של הילד הראשון כשהוא עדיין בבטן.
שמחנו כששמענו אותו קורה לנו אמהות.
אחרי לילית הגיע תורי. פתחתי רגליים וצפיתי. הרופא החדיר את
המכשיר והחל לחפש. הוא חיפש וחיפש, ואני הייתי מרוצה. חשבתי
לעצמי שזה נחמד שהוא מקדיש לי כל-כך הרבה זמן, שהוא בטח מנסה
לחפש את הזווית הכי טובה לצילום.
הרוח הטיחה את הגשם על החלונות, עיגולי המים הקטנים התנגשו
בזכוכית וכיסו אותה מבחוץ. בפנים היה נעים.      
"אני מאוד מצטער, אני לא מוצא דופק." הקול של הרופא התערבב
ברעשי הסערה.
"מה זה אומר?" התאמצתי להבין.  
"אני מאוד מצטער," אמר הרופא שוב, "העובר הפסיק להתפתח."
"מה זה אומר?" שאלתי שוב.
"זה אומר שההריון נגמר, העובר מת, את תצטרכי לחכות שהגוף שלך
יוציא מעצמו את שק ההריון ואחר-כך תצטרכי לעבור גרידה
ככל-הנראה."  
הסתכלתי על לילית, יד אחת שלה היתה מונחת על הפה הפעור והיד
השניה שלה אחזה בראשה. אז הבנתי.
בחילה חזקה התערבלה בבטני. התיישבתי על הסדין וירדתי לאט
מהמיטה. לחייה של לילית הבריקו לאור הניאון. לא הצלחתי להגיד
כלום. לילית שתקה  והביטה בי כשהאור המוארך משתקף מעיניה
השחורות. התחלתי לבכות.

יצאנו מהמרפאה. אמרתי ללילית שאני רוצה להישאר לבד ונפרדנו. אם
אני צריכה להתגבר, חשבתי, אני צריכה לעשות את זה בלעדיה, בלי
שאצטרך להסתכל על עצמי דרך העיניים שלה. לילית הפכה להיות
המראה ההפוכה שלי. ידעתי שקרה לי משהו, מאוד חזק, מאוד לא
נעים. הבנתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי להמשיך לנהוג כדרך
הטבע, שאיכשהו סטיתי ממנה, שאני חייבת להפסיק לבכות.  הצתי
סיגריה. שלושה חודשים וחצי נאבקתי עם עצמי יום-יום מחדש לא
לעשן. עכשיו, בבת אחת נעלם האיסור וחזרה אלי הזכות לשאוף את
העשן האהוב והחם לתוך ריאותי. עישנתי סיגריה אחרי סיגריה כשאני
פוסעת ברחובות המוצפים. נעליי וגרביי נרטבו לגמרי, אבל כבר לא
היה לי איכפת. החיים הקטנים שגידלתי בתוכי פרחו. פיסות החיים
שמלאו אותי לפני שהתעברתי, נראו עכשיו קטנות, שוליות וחסרות
משמעות. האחד נעלם מחיי. התפרקתי.
השמיים האדימו וצבעו את הרחובות בורוד-חום. הרוח פיזרה את הגשם
לכל עבר, גם לעברי. עיניי נשארו יבשות.
מיכאל חזר הביתה, ניגש אלי בעיניים שקופות, חיבק אותי
צמוד-צמוד והעביר את ידו בעדינות על בטני. שקי הדמעות התפוצצו
וטיפות מרות מלאות בצבעים החלו לנטוף.

   

אימא סירבה להאמין לרופאים. היא הזכירה לי איך פעם, כשהיה לי
סיבוך בכיס-המרה, הם הציעו לחתוך, להוציא את האיבר הפגום
ולקשור לי את המעיים מסביב לרחם, ואיך היא התנגדה ולקחה אותי
למטפלת אלטרנטיבית שתוך חודש פתרה את העניין בלי שאדקר אפילו
מקוץ. "עכשיו", אמרה אימא, "לא הרופאים יתנו תשובה. עניין כזה
דורש התערבות מסוג אחר. אנחנו צריכות ללכת לצדקת. בה נוכל
להאמין. היא תגיד לנו את האמת."
הדלת לביתה של רחל הצדקת היתה פתוחה. על מיטת עץ פשוטה מתוחה
בסדין לבן, ישבה אישה כהה שפיסת עור דקה הידקה את עצמותיה
הקטנות. לצד המיטה היו עוד שני כסאות ושולחן. זה הכל.
התיישבנו. הבית הדיף ריח צחור, ריח של ניקיון. סיפרתי לה את
הסיפור שלי.
אישוניה של הצדקת התעגלו לתוך ארובות עיניה. שערותיה בהקו
ברעד. עלתה בי תחושה שאני במקום אחר, גבוה בהרבה מכל מה
שהכרתי.
רחל לקחה אותי לחדר הטיפולים. וילונות כהים נשענו על החלונות
בכבדות. לא היה שם אור. עליתי על מיטה שניצבה במרכז החדר הריק
ורחל החלה לוחצת על בטני. היא מרחה עליי משחות והצמידה את
אוזנה אל טבורי. אישוניה הסתחררו וציירו מעגלים שחורים ולבנים.
פתאום היא עצמה עיניים ואמרה "הכל בסדר, העובר שלך בסדר גמור."

"אבל האולטרא-סאונד," אמרתי, מסרבת להאמין, מבולבלת.
"אני אומרת שהכל בסדר. את יודעת שהרופאים לא תמיד יודעים מה
שהם אומרים, גם הם טועים לפעמים."
שמעתי את אימא שלי מברכת "ברוך השם, ישתבח שמו" ואומרת "איזה
יופי, איזה יופי." אבל לי היה קשה. לא ידעתי מה לעשות, למה
להאמין, לרופאים שאכזבו אותי או לצדקת שדיברה במילים שהשכל לא
הצליח להבין.
אימא חיבקה את רחל. אני מלמלתי תודה רבה ונתתי צדקה.
יצאנו מבית-הצדקת וצעדנו על שביל עפר לעבר הרחוב הראשי. עננים
גדולים באפור כהה השתלטו על השמים וכיסו את המאור הקטן.
"אני לא יודעת אימא, קשה לי להאמין," פלטתי בשקט. לא רציתי
לצער אותה.
"אבל אני מאמינה בלב שלם. אם רחל אמרה שהעובר בסדר אז העובר
בסדר, אין לך מה לדאוג. זה לא בריא לך לדאוג." הרגשתי לא נעים,
אבל כבר לא רציתי להגיד שום-דבר.

כשהגעתי הביתה, פניתי לאינטרנט למצוא תשובות. רציתי לדעת למה.
למה, לכל השדים והרוחות, העובר הפסיק להתפתח, ממה זה נובע?
חיפשתי מידע על טעויות אפשריות בבדיקות אולטרה-סאונד. לא עניין
אותי שום-דבר אחר. מיכאל ישב על הספה מאחורי ונרדם. הבית היה
שקט. שעות ארוכות ריצדו האותיות הריקות על מסך המחשב. מוחי לא
ספג דבר. עברתי למיטה. מחר צריך לקום מוקדם והולך להיות יום
קשה, חשבתי לעצמי, ניסיתי לישון. משהו חם זרם מחזי לבטני
ובחזרה. לא הצלחתי להירדם. כל הזמן חשבתי על הבטן. יש עובר או
אין עובר ואם יש אז הלחץ עכשיו בטח הורג אותו ואם אין אז למה
הצדקת אמרה שיש. התהפכתי והתהפכתי, ניסיתי להרפות, אבל הגוף
היה קשה.            

מיכאל כרך את זרועו סביב מותניי כשצעדנו באיטיות לאורך המסדרון
הירקרק של בית-החולים. לא שלטתי בגופי. ידיי וברכיי רעדו וראשי
נשען על כתפו של מיכאל. הרגשתי כמו חיה פצועה. עוד מספר דקות
יחדרו לגופי ויוציאו ממנו את הדבר היחיד שנתן לו חיים. מיכאל
ואני התיישבנו בחדר ההמתנה וחיכינו. לא ידענו מי יהיה הרופא
שיבצע את התהליך, בידי מי תיעשה הפעולה האחרונה.
"אני לא בטוחה שהעובר מת," אמרתי לרופא.
"אני לא חושב שיש כאן מקום לטעות," אמר הרופא, מבטו נעוץ
בצילומי האולטרא-סאונד ובשמו של הרופא שביצע אותם. "אני מכיר
אותו וזה בהחלט אדם שיודע לבצע בדיקה מהסוג הזה."
שפתיי הרטובות החלו למלמל, הרמתי את ראשי מעלה לעבר נורת
הניאון.
"לא אכפת לי," אמרתי לבסוף, "אם אני הולכת לעבור עכשיו גרידה
אז אני רוצה לדעת בוודאות שהעובר כבר מת. אני לא אוכל להמשיך
לחיות אחר-כך בתחושה שלא וידאתי, שלא ראיתי בעיניים את התינוק
שלי מת."
"זה עוד לא תינוק," הזדרז הרופא לתקן, "זה בסך-הכל עובר. אנחנו
לא נוהגים לבצע בדיקה נוספת לפני גרידה, במיוחד כאשר כבר בוצעה
בדיקה יסודית שתוצאותיה נמצאות בידך. אבל יש לך מזל," חייך
הרופא, "המכשיר נמצא היום בחדר ההפלות, כך שאדאג שיבדקו
אותך."
יצאתי מהחדר. האחות שליוותה אותי הסבירה לי איך ללבוש את חלוק
הנייר הירוק, בלי תחתונים ושהפתח יהיה מאחור ותמתיני כאן עד
שיקראו בשמך.
"את יכולה לקרוא לבעלי שיבוא," ביקשתי.
"אני מצטערת, אסורה כניסת גברים לאגף הזה, אנחנו שומרים כאן על
הפרטיות של כל המאושפזות. תוכלי לראות את בעלך מיד כשתסתיים
הגרידה."
נשארתי לבד. בחוץ נאבקה השמש בעננים. השמיים בערו ושלהבות
שחורות-צהובות כיסו את קירות החדר. חשבתי על לילית, איך זה
שבסוף אני פה לבד, איפה היא? כפות רגליי הכחילו מקור, אפי נזל
ולבי פעם בעצמה שמחסירה פעימה. קראו בשמי.

התעוררתי בחדר מלא וילונות. מאחורי כל וילון עמדה מיטה שמעליה
גנחו כמוני, כלים ריקים. חיפשתי את מיכאל בעיניי, הוא לא היה.
ניסיתי לקום כדי לקרוא לו. כאב חד חדר לטבורי והתפשט מטה לעבר
המפשעה. נפלט ממני זרם של נוזל חם. קפאתי במקומי.
"אחות, אחות." קולי סירב ללבוש צורת דיבור. נאלמתי וחיכיתי.
אחרי חצי שעה בערך הגיעה אחות עם תה בספל פלסטיק כתום.
"הנה, תשתי את זה לאט, לאט."
"את מוכנה לקרוא לבעלי," ביקשתי בחולשה.
"אין בעיה מתוקה, העיקר שלא תזוזי יותר מדי."
"כן, באמת כואב לי נורא ונראה לי שיוצא המון דם."
"אין מה לעשות, ככה זה. עוד כמה שעות כבר לא תרגישי כלום, אני
מבטיחה לך."
מיכאל נכנס לחדר. הוא לא חייך כשהוא ראה אותי. הבנתי שאני
נראית נורא.
"את קצת חיוורת," הוא אמר. "בדקו אותך כבר, בדקו שהכול בסדר?"
קראתי לאחות וביקשתי שתבדוק שלא יוצא יותר מדי דם ושהכל בסדר.
היא בדקה אותי ואמרה שבאמת יורד יותר מדי דם ושהיא תדאג
שישאירו אותי לעוד כמה שעות בחדר ההתאוששות לצורך מעקב.
מיכאל ואני נשארנו לבד. לא יכולתי להפסיק לחשוב על לילית. זה
לא הוגן שאני הייתי צריכה לעבור את כל זה והיא בבית, היא עוד
בהריון, היא מלאה. המחשבות האלו גרמו לרטיבות מוגברת בגופי.
החלטתי שרצוי שלא אדבר איתה בזמן הקרוב, עד שאתמלא שוב, או
לפחות עד שאשלים עם האובדן.

אימא מילאה את הבית בעלי-כותרת אדומים-לבנים. נדף מהם ריח
מוכר, ריח של חיים שעל הסף. נשכבתי על הספה בסלון. מותניי כאבו
והיה לי קר. כיסיתי את עצמי בשמיכה עד מעל הראש. ניסיתי לחבר
שוב את המעגל.
"יש לך טלפון מזאת שאסור לי להגיד את השם שלה." הקול של אימא
סדק את דמיונותיי.
"תגידי לה בבקשה שאני אדבר איתה אחר-כך," ביקשתי. ידעתי שאם
אשמע את קולה של לילית, הכאבים יחמקו ממני החוצה ולא אוכל עוד
לתקן.
אימא סגרה את הטלפון וקיבעה את עיניה המכושפות בפניי.
"למה לא רצית לדבר איתה?" שאלה לבסוף.
"אני מרגישה שאני לא יכולה, שזה יחליש אותי," הסברתי בקצרה.
"מאוד מעניין מה שאת אומרת," הפה של אימא התחיל לרעוד בקצוות.
"לא רציתי להגיד לך, אבל את בטח יודעת שהשם שלה זה שם של שדה
רעה, בת זוגתו של הס"מ, שאומרים שהיא רוצחת תינוקות. ותדעי לך
שאני אומרת לך את זה כדי שבפעם הבאה תיזהרי. את בכלל לא שמרת
על עצמך, אני אמרתי לך לא לספר לפני שיעברו שלשה חודשים וגם
אמרתי לך לא לקצוץ ציפורניים בסלון ולא ללכת לבית הקברות."
אימא לא יכלה להתאפק יותר.
דרך המרזבים זלגו מי-הגשם מגגות הבניינים רוחשים כמבול שהולך
ומציף את הרחובות.
"אני רוצה לישון," אמרתי. לא יכולתי לעמוד מול הפחדים שרקמו
עור וגידים עם כל מילה שהיא אמרה.
עצמתי את עיניי.  
שחררתי את גופי עמוק ועוד יותר עמוק אל תוך הספה. המחשבות של
אימא המשיכו לרחף בתוכי.
אלוהים העניש אותי בגלל שאני לא מאמינה בו, בגלל שאני מעדיפה
להאמין באנרגיה אחרת,  טובה, שאין לה דמות וקול ומחשבות על
שכר, עונש, דין ורחמים. בגלל שאני לא מאמינה בו, באלוהים מהספר
של היהודים, אני מאמינה בטוב. טוב, אני לא באמת מאמינה, למרות
שהייתי רוצה, להאמין, אבל זה מאוד קשה.
אפשר להגיד שאני מאמינה שאי-אפשר לדעת. אי-אפשר לדעת, למשל, אם
יש שדים. לי נראה שיש. אולי לילית באמת חטפה לי את התינוק כמו
שאימא אומרת. לא, זה לא מסתדר, הריי זו אני שבחרתי בה להיות
החברה הכי טובה שלי. אז זה כנראה בגלל שנכנסתי לבית הקברות.
נכנסתי למרות שידעתי שאסור לי ולמרות שידעתי שמסתובבים שם
שדים. וגם הציפורניים, השארתי את הציפורניים על הרצפה, בטח
דרכתי עליהן מתישהו. הנשמה שלי נחטפה, על-ידי שדים, אני מרגישה
את זה, אני מרגישה את הרוע, בפנים, אני נזכרת עכשיו, הרגשתי
אותו גם כשהייתי קטנה.
העובר ניסה לגדול אבל הגוף היה רע, הוא נשם נשמה רעה ובגלל זה
הוא נלקח. מה אפשר לעשות, לרע לעולם לא יהיו תולדות משלו. אני
יודעת את זה. אני יודעת שזה לא הגיוני.