מיטות מסודרות בשתי שורות לאורך מסדרון ארוך, צר ואפל. ארונית
ברזל אפורה לצד כל מיטה. חלון אחד, בסוף המסדרון, מחדיר מהחוץ
פנימה. זה הכל.
אני כאן, לא יודעת למה, זה בטח לטובתי.
אני מתכסה. שמיכת צמר מחוספסת, גסה, עוקצת את גופי. לא משנה,
העיקר לישון.
אני קמה מאוחר - אף אחד לא העיר אותי - ויוצאת החוצה. אני שמחה
שאין מגבלה על שעות שינה. טוב לי.
בחוץ נפרשות בפני מדשאות רחבות. עצים מסוגים שונים נטועים
ברחבה, מצלים שטחים בירוק כהה. הרבה אנשים ישובים על מחצלות,
אחרים משחקים בכדור נוצה, אני מזהה את רובם. אני לא לבד.
איש ואישה מהלכים בין הנוכחים. לאיש יש פנקס והוא רושם בו
כל-הזמן. האישה רק משוחחת. הם מסתובבים ביחד.
לא צריך לעשות כאן כלום, רק להיות. אפשר לישון, אפשר לקרוא,
לשחק, לפטפט. בעולם - מחוץ לגדרות התיל המחושמלות - צריך לעשות
כל הזמן ומהר, להגיע להישגים, להשאיר חותם לפני שמתים. פה לא.
פה רגוע. פה שקט.
אני תוהה מדוע תמיד כשחשבתי על כלא, חשבתי על משהו רע.
לא כולם שמחים להיות כאן, יש כאלו שרוצים לצאת, מחכים בסבלנות
לשחרורם.
האישה ניגשת אלי ומתחילה לשאול אותי שאלות, בהתחלה שאלות
פשוטות כמו מהו שמי ובת כמה אני ואחר-כך שאלות קשות יותר: מה
הן השקפות עולמי על נושאים שונים ומה הוביל אותי לאחוז בהשקפות
אלו. אני עונה לה. היא מחייכת. הוא רושם. אני לא יודעת אם הם
מרוצים מתשובותיי.
אני מתעוררת ליום חדש. יש הרבה רעש בחוץ. אני יוצאת ורואה את
האיש יושב על כיסא בקצה הרחבה ולידו יושבים כולם בקבוצה. הוא
קורא בשם, מישהו נעמד ומתיישב למולו, הם מדברים. זו הפעם
הראשונה שאני רואה את האיש מדבר.
אני מבינה שזהו יום המסקנות והשחרורים, אני הולכת ומחכה לתורי.
האיש אומר שבסך-הכל אני בסדר ושהוא היה שמח לשחרר אותי, אבל
מטריד אותו משהו, הוא חש באינטואיציה שיש איזו בעיה קטנה איתי.
הוא אומר שההיסקים הלוגיים שלי מעניינים, שהוא לא בטוח שההנחות
שלי מובילות בהכרח למסקנות נכונות ולכן היה רוצה שאשאר עוד זמן
מה. לי לא איכפת. הוא נותן לי חופשה לסופשבוע ומבקש שאחזור
בשבת בערב. אני מחסירה פעימה. זו חופשה מאד קצרה. אולי עד
ראשון, אני אומרת, הוא מסכים.
טוב לי.
