צלצולים של טלפון ערבלו את שנתה. היא פקחה את עיניה והתיישבה
על המיטה בתנועה חדה. אולי קרה משהו, חשבה בעודה פוסעת לעבר
הקומקום החשמלי, אולי מנסים לתפוס אותי כדי לומר לי שמשהו ארע.
היא הדליקה את הקומקום וניגשה אל הטלפון, לבדוק אם  הושארה
הודעה במענה הקולי. היתה הודעה חדשה אחת. מיד לחצה על הספרה 2
והקשיבה בדריכות. זו היתה אחותה הקטנה. דאגתה גברה. לפתע
התחוור לה, שהמאורע שרוצים להודיע לה עליו, יכול להיות גם מקרה
פרטי. המילים שנפלטו מהאפרכסת לא תאמו לגמרי את ציפיותיה.
אחותה הורתה לה לצאת החוצה ברגע שהיא שומעת את ההודעה כי "זה
פשוט לא יאמן מה שקורה". היא ניגשה אל החלון, הסיטה את הוילון
והבחינה מיד בשמים לבנים-מסנוורים. אלו באמת שמיים שלא רואים
כל יום, אבל זו לא סיבה להיסטריה, בשביל זה להעיר בן-אדם
משנתו? חשבה וחזרה למטבח להכין לעצמה קפה בחלב. היא לקחה את
הקפה, התיישבה מול המחשב, הציתה סיגריה והתחברה לאינטרנט.
מעמוד הבית הסיקה  שהעולם ממשיך במנהגו המגונה, והודעות חדשות
במייל גם לא היו לה. היא הבינה שצפוי לה יום רגיל ושיגרתי שלא
יותיר מקום להתרגשות, דריכות והמולה. שום דבר להתעסק בו, חשבה,
נראה לי שאלך לים. היה חם מאד, חם מהרגיל בעונה, גבה החל
להירטב מזיעה. היא חשבה שזה באמת יום טוב לצאת החוצה, לשמש,
למרות כיסויה החלבי. את מחשבותיה גירה ריח שפלש לנחיריה, ריח
נעים שהזכיר לה פריחת הדרים. מכיוון שבקרבת ביתה לא היו עצים,
החלה מחפשת את מקור הריח בתוך ביתה. יש לה מטהר אוויר חשמלי,
לכן חשבה שאולי שכחה אותו דלוק במשך הלילה, למרות שהריח שהציף
את הבית היה ריח הרבה יותר טבעי מריחו של מטהר האוויר. מטהר
האוויר לא היה מחובר לחשמל. היא בדקה באמבטיה, אולי נשפך אחד
הבשמים, אבל גם שם לא גילתה את הסיבה לריח. אחר-כך הריחה את
גופה, ממנו נדף ריח חמצמץ של זיעה תינוקית. לא נותר לה אלא
להסיק שהריח בא מבחוץ. היא פנתה אל החלון, הוציאה את ראשה
החוצה ושאפה מלוא הריאה מהאוויר המעורפל. צמרמורת של זיכרונות
הציפה אותה, ריח ההדרים המתוק והמענג הזכיר לה את ימי ילדותה
במושבה רחובות. הריח אכן מגיע מבחוץ, פסקה. מעניין, זו אינה
עונת הפריחה של ההדרים וגם שום עץ חדש לא נראה לעין. היא שמחה
ששכונתה המצחינה מדיפה, סוף-סוף, ריחות טובים. תמיד רצתה לגור
בצפון תל- אביב, בין העצים הירוקים, המחבקים, אך משכורתה
הזעומה אילצה אותה להסתפק במגורים באחת השכונות הדרומיות של
העיר. היא החליטה לצאת, לפחות כדי לבדוק מאין מגיע הריח.
היא פשטה את פיג'מת הפלנל הורודה, זרקה על עצמה טי שרט קצר
ומכנסונים, שהתחבאו בארונה בין בגדי החורף הכבדים והצמריריים,
חלצה את נעלי הבית הפרווניות והשחילה את כפות רגליה הלחות
והיחפות לתוך כפכפי- אצבע של ים. על דאודורנט ובושם ויתרה
מכיוון שלא רצתה לקלקל את הריח, נכנסה לחדר האמבטיה, צחצחה את
שיניה ובמים קרירים שטפה את פניה המזיעות.
כשעמדה בחדר המדרגות הריח עמד סביבה במלוא עוצמתו. ליבה נמלא
אושר מהעונג לחיות בעולם מבושם, ורגליה דילגו במהירות במורד
המדרגות. כשיצאה לרחוב, לא ידעה מאיפה להתחיל לחפש את מקור
הריח. היא החלה לצעוד ברחובות שכונתה ללא יעד, הביטה מסביב,
למעלה, למטה. הכל נראה כמעט אותו דבר מלבד האור הלבן, החודרני,
ששיווה לבניינים מראה בוהק יותר. קצב צעדיה גבר, הסקרנות החלה
להטריד אותה, אך מה שהטריד אותה יותר היה מחסור הניקוטין
בגופה. היא נוכחה לדעת שמרוב התלהבות שכחה את הסיגריות בבית.
אולי אנסה לא לעשן, חשבה, חבל להרוס את הריח. מספר צעדים נוסף
הפגיש אותה עם "פיצוציה", היא נכנסה וביקשה מהמוכר "נובלס
לייטס".
"אתה יודע מה זה הריח הזה, מאיפה הוא בא?" שאלה את המוכר.
"אני לא יודע, אף אחד לא יודע, מדברים על זה כל הזמן ברדיו
ובחדשות, זה רק בתל- אביב והם לא יודעים מה זה."
"מה, זה בכל תל-אביב?" שאלה מופתעת ומאוכזבת.
"כן, אבל רק בתל-אביב, לפחות זה מה שאומרים ברדיו."
"מתי זה התחיל?"
"מוקדם בבוקר, אומרים שהריח בבוקר היה אפילו יותר חזק מעכשיו,
זה הולך ונעלם."      
היא הציתה סיגריה, מצצה מציצה ארוכה והחליטה ללכת לבקר את
אחותה, שבטח התכוונה לריח בהודעה, אולי אחותה מעודכנת יותר.
הצורך, לשמוע מה אומרים על המקרה, הלך והתעצם. מיד פנתה באחד
הרחובות וצעדה בין שלוליות שחורות שנותרו מהגשם של יום האתמול.
הרחוב היה מלוכלך, צואת כלבים היתה פזורה על המדרכות, שקי זבל
עמדו בכל פינה, אבל היא לא הבחינה בכל אלו, ומבטה נישא אל-על
אל הריח המשכר. כשהגיע לרחוב סלמה גילתה שגם ריח האגזוזים
החריף, ששולט שם בימים כתיקונם, התחלף בניחוח הדרים. היא חצתה
את הכביש והלכה עד רחוב הרצל. אחותה פתחה לה את הדלת בחיוך.
"אז שמעת את ההודעה שלי," אמרה "נכון מגניב?"
"מאוד מגניב, הלוואי שזה יישאר ככה תמיד, אבל שמעת מה אומרים
על זה, מאיפה הריח?"
"עוד לא יודעים, מדברים עם מומחים, עם ראש הממשלה, זה ממש
הנושא של היום, אבל אף אחד לא יודע, אין שום הודעה רשמית
בנושא".
"בואי נראה קצת טלוויזיה" ביקשה וחשבה שאולי תצליח להבין את מה
שאחרים לא הצליחו.
במשך שעה הן ישבו מול המרקע, מנסות למצוא פתרון שישקיט את
דעתן, זיפזפו בין הערוצים, מגבירות את הרדיו ואת הטלוויזיה
לסירוגין. כשלא מצאו מענה, החליטו שחבל לבזבז את שעות האור
בישיבה בבית, ושמוטב לצאת אל האוויר הפתוח, ליהנות משארית היום
ומהריח.
הן עלו על אוטובוס המוביל אל הים. האוטובוס היה צפוף והן נאלצו
לעמוד דחוסות בין הנוסעים. היא שנאה את זה, שנאה להתחכך באנשים
הזרים, הם נראו לה מלוכלכים ומזוהמים. היא פחדה להידבק מהם
באיזו מחלת עור חשוכת מרפא, במיוחד פחדה בימים החמים כשפיסות
גוף נרחבות נמצאו לא מוגנות. אך כעת, הבושם גרם לה לראות את
הזרים בעין אחרת. כולם נראו לה כבני משפחה אחת. בהעדר ריחות
הפה והזיעה, כולם נראו לה ראויים. היא שמחה, וקיוותה שתוכל
להמשיך ולהרגיש כך. אף-פעם לא אהבה את הדחייה והגועל שחשה כלפי
אנשים, תמיד רצתה להיות מסוגלת למצוא את הטוב בכל אחד, לאהוב
את האנושות באשר היא. מצב-רוחה השתפר מרגע לרגע, היא הביטה
באחותה וראתה אותה מחייכת לכל. האוטובוס היה רועש מהרגיל;
ברדיו המשיכו הבירורים בנוגע לריח,  הנוסעים לא הפסיקו לדבר
ביניהם על התופעה, ואפילו הנהג הרגיש צורך להכריז ברמקול ש"זה
לא יאמן שאנחנו נוסעים ברחוב אלנבי, סביבנו מלא אוטובוסים ויש
ריח טוב ולא סרחון". האווירה היתה שמחה, כמו ביום חג. היא
הזיעה נורא, כולם הזיעו נורא.  
האוטובוס נעצר בתחנה מול הים. הן ירדו והחלו לפסוע בחול
הטובעני. כפות רגליהן שקעו בחול החם. הליכתן נעשתה כבדה
ואיטית. הן שאפו ונשפו. שאפו, נשפו וריח הים, שהתערבב עם ריח
הפריחה, גרם להן סחרחורת שיכורה. הסחרחורת חיזקה את רעבונן.
השעה היתה כבר שעת צהרים מאוחרת, והן טרם הכניסו מזון לגופן.
הן התיישבו במסעדת דגים, במרפסת הפונה אל הים והזמינו מושט
מטוגן. השמיים היו סתומים וצבעו את מי הים באפרוריות שחורה.
האווירה החורפית-אביבית גרמה להן להיות אסירות תודה על שבאו
לעולם. הן ניגבו סלטים בפיתה, והטעם היה שונה מזה שבכל יום
אחר. הן שוחחו על כך וערכו השוואות, מה טעים יותר היום ומה
יותר טעים  בדרך-כלל. הדג, הסכימו, טעים יותר בשאר הימים,
השילוב בין טעמו לבין ריח הים וההדר לא החמיא למושט שהציץ
אליהן בעינו המטוגנת. כך המתינו לשקיעה בסקרנות, וכשזו הגיעה
נוצר ברקיע חזיון עוצר נשימה. השמיים נראו כמו  ציור
אקספרסיוניסטי, הגוונים שצבעו אותם לא היו עולים לעולם בדמיונו
של מי שאומר "שמיים". הם היו ירוקים וכתומים, צהובים וחומים
והמציאו סימפוניה מעולם אחר. הצבעים שטו אחד לתוך השני, יצרו
גוונים שאין להם שם. חום השמיים כבש חלקה, ועוד חלקה, עד
שלבסוף ירדה חשכה חמימה על המים. הרוח החלה מנשבת לאחר יום של
בטלה גמורה. הריח החל מתפוגג. מחושי הגוף הדפו את הקסם באחת.
ביטנה הכואבת, והבחילה הקלה שחשה, השתלטו על ההתרגשות והיא
ביקשה מאחותה לחזור הביתה. הנסיעה חזרה היתה כמעט כמו כל
נסיעה. ריחות הגוף והפה החלו עולים מקבורתם. האנשים שוב הטרידו
אותה, במיוחד עכשיו, כשהיא לא מרגישה טוב, ואף אחד לא שם-לב,
ואין לה מקום לשבת. דרך החלון גילתה שוב את זוהמת הרחובות,
עכברוש הגיח מפח אשפה ונס אל תוך חריץ שבקיר, זקנה עמדה והקיאה
בפינת רחוב. בחילתה גברה. היא שאלה את אחותה אם גם היא מרגישה
לא טוב. אחותה דיווחה על בחילה קלה, ואמרה שבטח הדג היה
מקולקל, או שאולי זה בגלל הניגוד בין הריח הטוב שהיה כל היום
לבין הריח הרע שיש עכשיו.
כשהגיעה הביתה נשכבה על הספה. עיניה עקצצו וראייתה היטשטשה,
היא חשה צורך להקיא, הלכה לשירותים, הרימה את האסלה והקיאה,
שוב הקיאה, התיישבה על האסלה ושלשלה, שוב הרגישה צורך להקיא,
הפעם הקיאה דם, אפה נזל ועיניה דמעו.
החרדה הובילה אותה לחדר מיון.
במונית היא הקיאה עוד פעמים, הנהג צעק עליה שהוא יחייב אותה
בעבור הניקוי. היא לא שמעה אותו. כשהגיעו לבית החולים התחננה
בפניו, בשארית כוחותיה, שיעזור לה להגיע למיון. כעסו של הנהג
התחלף, במפתיע, ברחמים והוא הוביל אותה למחלקה.
"יש כאן מישהי שמקיאה כל הזמן" אמר לפקידת הקבלה.
"כן, יש כאן הרבה אנשים שהגיעו באותו מצב." השיבה הפקידה בטון
קר.
"תשמעי גבירתי, אני נהג מונית, היא ביקשה ממני שאלווה אותה,
אבל אני צריך לחזור לעבודה, אולי תקבלי אותה?"
"אדוני, יש כאן הרבה לחץ היום. הגיעו אלינו כבר עשרות אנשים עם
אותם סימפטומים. אי-אפשר לזרז את ההליכים. תצטרכו להמתין."
"את לא מבינה, אני לא קשור אליה, אני לא יכול להמתין איתה, אני
צריך ללכת."
"אז תושיב אותה שם ואני אדאג להכניס אותה לרשימה."
הוא הושיב אותה על כיסא, אמר לה שיהיה בסדר והלך.
היא ישבה כפופה, תודעתה שטה לה בין העננים הכתומים-חומים, מדי
פעם הקיאה על הרצפה, על נעליה, על עצמה. ריח רע אפף אותה. היא
ישבה כך שעות רבות, ואיש לא ניגש אליה. הם ידעו שזה מקרה אבוד,
הם כבר החלו להבין שזו המתקפה. המתקפה שהפתיעה אותם, שהקדימה
את זמנה.              
                                                           
                                                           
    (פברואר,2003)