עמדתי שם, מזיע כולי,שואל את עצמי: מה אני עושה פה?

הכל התחיל לפני כמה ימים, הייתי בדרך לעבודה. נכנסתי בשמונה
וחצי למשרד, מאחר. שמתי לב למהומה מסוימת במסדרון בזמן שפתחתי
את דלת הכניסה. אחרי כמה שניות הבנתי, שכל המהומה הזאת התרחשה
בגלל שלשניידר נתנו קידום, עכשיו הוא מנהל המחלקה. כמה צעדים
ונשימה אחת ארוכה. "ברכותי" אמרתי, וחייכתי את החיוך הכי מאולץ
שיכולתי לחייך. הוא חייך אלי חזרה, ואני חזרתי לעבוד בחור הקטן
שלי. מאז אותו בוקר שום דבר לא היה אותו דבר.
באותו יום עבודה הייתי עסוק במחשבות, חשבתי על החיים של
שניידר. מיכאל שניידר - בן עשרים ושש, מאורס לאיזה יפיפייה
ויפה תואר. כל חייו הוא עולה במדרגה, אף פעם הוא לא הסתפק
באושר שקיבל, תמיד שאף לעוד, ותמיד קיבל.  מפתיע כמה שהזמן
עובר מהר כאשר מתעסקים ברחמים עצמיים. במיצמוץ עיניים אחד יום
העבודה עבר. אך בלילה, נסיון השינה נראה כמו נצח. התגלגלתי בין
הסדינים המגעילים במיטתי, בעודי חושב על החיים הלא הוגנים שלי,
מול חייו הנוצצים של שניידר. זה לא הסתדר לי פתאום.

אני לא יודע כמה ישנתי, אבל זה לא היה הרבה. לא מספיק בשביל
להיות עירני ביום למחרת. ואותו יום דמה מאוד ליום הקודם לו.
דחפתי את עצמי לחשוב עוד ועוד על שניידר: עד כמה מוצלח הוא,
האם גם מחוץ לקירות המשרד הוא כזה נוצץ? רציתי להאמין שלא, או
בעצם רציתי להאמין שהוא כן, להכאיב לעצמי כנראה.  בסוף היום,
כשנכנסתי לדירה הארורה שלי, כששמתי לב לקירות המלוכלכים, למקרר
הריק, קיבלתי בחילה מעצמי ומהחיים. נזכרתי ביום ההולדת של
שניידר שנה שעברה, כשהוא הזמין את כל האנשים מהמשרד אליו
הביתה. הדירה שלו הייתה ממוקמת בצד הצפוני של העיר. מבפנים
הייתה לו דירה מעוצבת להפליא, עם מרפסת מרוצפת באבנים דמוי
עתיקות.
לא הצלחתי להבין לאן חוט המחשבה שלי חותר.  קיבלתי את הרושם
שכל יכולתי הייתה לחשוב על שניידר. כאילו הייתי מאוהב בו, או
אפילו כפייתי  כלפיו. גם באותו יום השינה לא הגיעה, בכלל לא.
כל הלילה הייתי ער. אפילו לא ראיתי את הטעם בלנסות להרדם.
ראיתי את הזריחה הארורה. פעם הייתי נרגש בגלל זה, לראות איך
קרני האור מצפים את החשיכה המפוזרת בשמיים. הייתי כל כך עייף
שלא הייתי מסוגל לחשוב על כלום. והריק בראש שלי התחיל למלא את
כולי לאט. בעבודה לא עשיתי דבר. שמתי את ראשי על שולחן העבודה
המטונף, והבטתי הצידה. כשיצאתי מהמשרד התחיל לרדת גשם. טיפטוף
של אמצע הקיץ. ראיתי את שניידר רץ למכונית שלו ולפתע משהו תקף
אותי.

חשתי שלא יכלתי להמשיך עם רצף הסיטואציות והדיונים עם עצמי
שניהלתי בראשי. הריקנות שבתוכי לקחה את רגליי. רצתי לתוך
המכונית המזדקנת שלי ונסעתי אחרי שניידר. כשאני נזכר בזה
עכשיו, אני לא יכול להבין על מה בדיוק חשבתי, נדמה לי שעל
כלום. הטיפטוף התחזק ולא ראיתי בדיוק לאן אני נוסע. אבל משהו
בי ידע בדיוק לאיזה דרך לפנות.  ברגע ששניידר עצר את המכונית
הגשם הפסיק לטפטף. עצרתי מאחורי איזה עץ אלון זקן ויצאתי
מהרכב. שניידר נכנס לתוך היער. אותו יער נקרא בילדותי "יער
המוות". אף פעם לא הבנתי למה, כזכור לי  הייתה גם שמועה שיש שם
איזה בית בושת. המשכתי לעקוב אחריו  בלי לחשוב יותר מדי. מהר
מאוד שמתי לב שהוא מתקרב לאיזה בית קטן וחשוד. הוא נכנס
במהירות לתוך הבית הזה. הלכתי בצעדים שקטים מאחריו, ואז הצצתי
מאחד החלונות הקטנים של הבית פנימה.  שואל את עצמי: מה אני
עושה פה?

בתוך הבית החשוד ישבה חבורה, הייתי אומר שמדובר באנשים מהמעמד
הגבוה, רובם לפחות. הם ישבו שם וחיכו למשהו שלא יכולתי להבין
מה הוא. היו שם הרבה דלתות קטנות צמודות אחת לשנייה . אנשים
נכנסו לשם, ואנשים יצאו משם, משהו שהזכיר שירותים במקום ציבורי
. חשבתי שאולי זה באמת בית בושת. ובדיוק אז יצא איש מן הבית
וצעק לי "אתה החדש? בו תיכנס".  כל כך פחדתי שמישהו תפס אותי,
עד שהפתרון היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה בעצם לענות לאיש
ולהכנס. האיש ישר פתח אחת מן הדלתות הקטנות ודחף אותי פנימה.
ובתוך החדר הייתה מראה על התיקרה ושולחן קפה קטן, ולידו שני
כיסאות. פתאום מאחרי הופיע היצור הכי זוועתי שראיתי בחיי!
נתקפתי בבהלה שאי אפשר לתאר. איש שנראה בדיוק כמוני, אשר זז
ומדבר. לא השתקפות במראה, אלא איש אמיתי.
אותה דמות על-אנושית ניגשה אליי ואמרה "בוא ושב, אל תפחד
ממני". וכמו העבד של עצמי התיישבתי. הוא שאל אותי מה הייתי
רוצה לשפר. אך תחילה לא הבנתי למה התכוון.
בשלב מסוים, אחרי שתיקה קצרה ומייגעת, משהו בי דחף אותי לשאול
באופן ישיר "מה מיכאל שניידר עושה פה?"
הייצור חייך אליי וענה "הוא... הוא ותיק פה. בא לבקר את הכפיל
שלו, בדיוק כמוך".
ניסיתי לסדר את רצף ההתרחשויות בראשי כדי לקבל משוואה הגיונית
"מה זאת אומרת כפיל, מה הוא צריך ממנו, מה זה בכלל?"
היצור, או כפיל, שוב חייך אליי, ואמר בטון סמכותי "אני מבין את
מקור הסקרנות. כנראה שלא ממש סיפרו לך על המקום. שניידר, בדיוק
כמוך, בא לפה בשביל לבקר את הכפיל שלו. כדי שישפר את עצמו על
ידי כך שיבין מה רע בעצמו, דרך שיחה עם הכפיל, הוא אחד הקבועים
פה, באמת".
הסתכלתי על הכפיל שלי, קמתי ואמרתי לו שלום. יצאתי במהירות
מהמקום כדי ששניידר לא יפגוש אותי ונסעתי הביתה.
בנסיעה הבנתי משהו, כנראה אחד הדברים הכי עיקריים בכל חיי.
הבנתי שאני לא רוצה להיות יותר כמו שניידר וכבר לא קינאתי בו.
מה הטעם בלהיות איש אשר כל הזמן רב עם עצמו. לא מסתפק בעצמו,
ואף שונא את עצמו. אדם שכל חייו הם מרוץ אחרי השלמות הלא
נגישה.
אני לעולם לא אשכח את אותה תקופה , את אותו יום ואת אותו ערב
שבו ביקרתי במקום הכי לא יאומן שקיים. ולמרות כל ההתרגשות,
אחרי אותו אירוע לא הייתה לי שינה מתוקה יותר מזאת שהייתה
באותו לילה .