הוא אחז בעצמו, מביט במראה, ידיו צמודות ללחייו הרטובות
מזיעה... וצרח. הוא תפס את עצמו מביט היישר אל המראה ומיד עלתה
בו האסוציאציה של "הצעקה" שצייר אדוארד מונק. הוא מצא את עצמו
אוחז במראה ומנפץ אותה בזעם על הרצפה לעשרות רסיסים. אבל זה לא
עזר. פרצופו הזועם, פניו המעוותות מסבל, אשר אותם ניסה להעלים,
שיקפו את עצמם בחזרה מתוך כל רסיס קטנטן של המראה השבורה
במדויקות מטרפת. הוא לא יכל עוד לשאת זאת, אך גם לא מסוגל היה
לנוס משם ולחמוק מאותו חפץ, מאותן פיסות זכוכית מצופות כסף
מתכתי... והוא צרח שוב. הוא אחז בשרפרף שעליו ישב קודם לכן,
והחל להכות איתו ברצפה, בכל מקום שרק אפשר. במרכז החדר, בפינות
היכן שהרצפה נפגשת עם הקיר, בכל נקודה שמצא בה חלקיק, ולו הקטן
ביותר, של המראה המנופצת.
הוא ניסה לפורר אותה לרסיסים, לאפר, לאבקנים קטנים שאפילו
דבורים יצטרכו זכוכית מגדלת בשביל לגלות אותם... אך ללא הועיל.
הרסיסים רק התנפצו לאלפי רסיסים נוספים, קטנים עוד יותר,
שעדיין שיקפו את מצוקתו הנוראית וזעמו המפלצתי.
פניו התעוותו ונעשו אדומים. הוא חש חנוק. לא היה לו מנוס! לא
היה לו כל מקום אחר שאליו יכול היה לברוח. הוא היה כלוא בתוך
אותו חדר לבן העשוי בטון. אותו חדר שהוא נמצא בו מאז שהוא זוכר
את עצמו.
הוא אחז במטאטא שבפינת החדר וגם איתו הכה ברצפה, כשלנגד עיניו
חלפו תמונות של כל אותם יצורים ועכברושים שהרג בעבר בעזרתו. כל
אותם יצורים איומים שזחלו דרך חורים בלתי נראים אל תוך חדרו
הלבן. ולהיזכר בכל אותן עצמות לבנות והזוהמה השחורה שבאו
אחריהם! הוא הרגיש תסכול בתוך עצמו כאשר צפה ברסיסים הקטנים
מתנפצים למיליונים אחרים שהחזירו לו מיליוני פרצופים של עצמו,
וכולם: מתוסכלים כמוהו!
הוא הרגיש שהוא הולך להשתגע. עוד קצת, עוד מעט, והוא יאבד
לגמרי את השפיות! לא היה לו עוד מה לעשות. בייאוש הוא זחל אל
הפינה המרוחקת של החדר, ובחריקת גלגלים הביא למרכזו את האפשרות
האחרונה. במשיכת ידית כיוון את התותח אל הרצפה. רסיסי המראה
כאילו לעגו לו לניסיונו הנואש. במצית האחרונה שנשארה לו מכל
אותן סיגריות שעישן בחייו האומללים הדליק את הפתיל וספר בלבו
את השניות לאחור. שתיים... אחת...
פיצוץ גדול נשמע לפתע והדבר האחרון שזכר לפני שאיבד את הכרתו
היה שהתקרה מתמוטטת עליו. ואז הכל נעלם. היה רק חושך. כאשר קם,
הוא מצא את עצמו בחדר הרוס, הכל סביבו חורבות. וכמובן, הבזקי
הרסיסים נצצו בכל מקום. הוא כבר אינו יכול היה לספור אותם.
כאשר כמעט פרץ בבכי תמרורים, הבחינו עיניו בדבר מה שונה
בחדר... באיטיות זהירה התקדם אל החפץ, דוחף בדרכו שברי בטון
ומתכות, ולבסוף מצא את עצמו עומד במרכז החדר, כשמולו אותו חפץ
מוזר: עמוד דקיק וירוק, כשמהצדדים לכל אורכו כמו נפרשו זרועות
זעירות, ירוקות גם כן, ובקצהו משהו כמו כתר סגול של כפות ידיים
שהחזיקו בתוכן אבק צהבהב. ואף על פי שמעולם לא ראה דבר שכזה,
מיד ידע את שמו: פרח. ועווית שמעולם לא חווה התפשטה על פניו...
והוא חייך. וביליונים של מיליוני רסיסי מראות החזירו לו חיוך.