בסופו של דבר הן כולן עוזבות אותי.
הן תמיד אומרות שזה כי אני ילדותי, או כי אני לא מספיק מחובר
לצד הרגשי שלי, או סתם כי עליתי להן על העצבים פעם אחת יותר
מדי. אבל בסופו של דבר התוצאה זהה - הן עוזבות אותי,
ואני שוב מוצא את עצמי אחרי מערכת יחסים נוספת, שכמו נידונה
מראש לכישלון.

דניאלה הייתה האחרונה בשרשרת הכישלונות האלה, ולכן לא הופתעתי
יותר מדי כשהיא רצתה להפגש אתי ו"לדבר".
נפגשנו בבית קפה באמצע הקניון בכפר-סבא, ובין הרעש של הזוג
הצעיר שישב מצד ימין שלנו וחמשת הזקנות הפטפטניות שישבו
משמאלנו, היא אמרה לי שהיא עוזבת אותי.
הבטתי בה בתחושת אפסיות, מנסה לגלות שבב של רגש מאחורי משקפי
השמש הכהות שלה, אך ללא הצלחה.
"למה?" שאלתי, והיא השיבה לי בנאום הידוע.
"אתה מבין, זיו" היא אמרה "באמת שאני אוהבת אותך, ובאמת שרציתי
להשקיע בך, אבל אתה פשוט אנוכי מדי. אתה ילדותי וחושב רק על
עצמך. אתה לא מבין שבמערכת יחסים נורמלית כל אחד צריך לחשוב על
בן הזוג שלו, לפני שהוא חושב על עצמו".
האמת היא שכמעט ויכולתי להשלים לה את המשפטים מרוב פעמים
ששמעתי אותם בעבר.
התכוננתי לקום וללכת, אבל הפעם, בגילוי עמוד שדרה מפתיע,
החלטתי להלחם.
"אני לא מוכן" קבעתי.
דניאלה הופתעה מתגובתי "מה זאת אומרת לא מוכן?"
"אני לא מוכן שתעזבי אותי ככה. אני רוצה עוד הזדמנות להוכיח את
עצמי" דרשתי ממנה, מופתע מהאופי הפתאומי שגיליתי.
דניאלה הביטה בי בספקנות וחשבה מעט.
"אתה יודע מה? אני אתן לך עוד הזדמנות. אם תצליח בתוך שנה
להביא לי את הדבר הכי יפה בעולם, שנמצא במקום הכי יפה בעולם,
והוכחה אחת קטנה שהתבגרת, אז אני מניחה שאני אשקול את הדרישה
שלך". דניאלה הייתה בטוחה שאני אחליט לוותר על העמדה שלי, אבל
אני, שדווקא נהניתי לאור האתגר, הסכמתי.

במהלך השבוע לאחר מכן חרשתי את מוחי בנסיונות לחשוב מה אוכל
להביא לה, ורק דבר אחד עלה לי בראש. דניאלה תמיד רצתה לנסוע
לדרום אמריקה.
תיארתי לעצמי שבטח אם אסע לשם, ואצלם לה כמה תמונות יפות, היא
תאהב את זה.
אז ארזתי לי תרמיל ונסעתי.
חצי שנה נדדתי בדרום אמריקה וחיפשתי מקומות יפים. הבעיה היא
שבכל פעם שמצאתי מקום מדהים ביופיו, סיפרו לי מטיילים שפגשתי
על מקומות אחרים, וכך גיליתי שכל מקום יותר יפה מקודמו.
צילמתי וצילמתי על-מנת לעשות לדניאלה אלבום של המקומות הכי
יפים בעולם.
"אתה רוצה לצלם את המקום הכי יפה בעולם?"שאל אותי פעם תרמילאי
צרפתי ותיק בשם קלוד "תלך לכפר פנגואנה שעל הרי האנדים, בסמוך
לימת טיטיקקה. יש שם צ'יף אינדיאני זקן בשם 'לב של קונדור'.
הוא יראה לך את המקום הכי יפה בעולם".
קלוד נראה לי די מבין, אז החלטתי ללכת על זה.
לקח לי כמעט חודש למצוא את הכפר, וכשהגעתי שאלתי להמצאו של
הצ'יף 'לב של קונדור'.
ילד אינדיאני קטן הצביע על אחת הפסגות שהשקיפה על הכפר וכך
הלכתי לחפש את הצ'יף.
מצאתי אותו יושב ברגלים משוכלות, מביט על השמש השוקעת מבעד
לרכס האנדים, ומעשן מקטרת.
עדין עם הגב אלי הוא מלמל כמה מילים בספרדית עם ניב בוליביאני
כבד. למזלי, בחצי שנה האחרונה הצלחתי ללמוד לא רע את הספרדית
המקומית. "לבך עדין חי" אמר הצ'יף "אבל אם אתה לא רוצה שהוא
ימות, תיאלץ ללמוד כיצד להשתמש בו".
"מאיפה אתה יודע על הלב שלי, ועל מי שאני?" תהיתי.
הצ'יף הסתובב אלי בחיוך שחשף את שיניו המצהיבות ויצר קמטים של
זקנה מסביב לפיו.
"אתה מחפש את המקום הכי יפה בעולם. אני יודע את זה כי הגעת
לפה, וזה המקום הכי יפה בעולם עבורי, אך לא עבורך. אתה גם מחפש
את הדבר הכי יפה בעולם, ועבורי זאת השמש השוקעת מאחורי ההרים
שבהם גדלתי, על הימה שבה אני דג את מזוני. אך זה לא הדבר הכי
יפה בעולם עבורך. אם אתה רוצה למצוא את המקום הכי יפה בעולם
אתה תצטרך להשתמש בלב שלך, ולא במוח שלך או בעיניך כדי להגיע
אליו. ואם אתה רוצה למצוא את הדבר הכי יפה בעולם, הוא לבטח
ימצא במקום הכי יפה בעולם."
הצ'יף לקח שאיפה ארוכה מהמקטרת שלו ונשף טבעת של עשן סמיך.
הוא התקרב אלי והניח את ידי על חזי.
"חצי מהלב שלך פועם פה, וחציו השני במקום אחר, ברגע שתבין את
זה, תגלה מהו המקום הכי יפה בעולם".

לא ידעתי כיצד לקבל את דבריו של הצ'יף. מצד אחד הייתי בטוח
שהגעתי למקום הכי יפה בעולם. האיזור בו שכן הכפר פנגואנה היה
מדהים ביופיו, והיה מלא באוצרות טבע אותם רציתי לקחת לדניאלה
ולהראות לה.
מצד שני הצ'יף היה אדם מסתורי והגיון מוזר גרם לי לקבל את
דבריו.
נשארתי בכפר עוד מספר שבועות.
בכל בוקר הייתי יורד עם הצ'יף 'לב של קונדור' לימה שבמורד
הכפר, והיינו מבלים שעות בדיג. הצ'יף היה מדבר עמי ומסביר לי
את דרכי השגויות, את תפיסתי הלא נכונה של החיים. בערב היינו
הולכים למקום הכי יפה בעולם, מעשנים מקטרת ומדברים.
בשלב מסוים התחלתי להבין שאני לא נמצא במקום הכי יפה בעולם.
התחלתי להתגעגע לדניאלה. הייתי מסתכל על הנוף המדהים הנשקף מן
הכפר, ורואה את פניה משתקפים אלי מבעד לעננים הצחורים. הייתי
נרדם ורואה אותה בחלומי, צוחקת עמי.
החלטתי לחזור.

עברה בדיוק שנה מאותו יום בו דניאלה נפרדה ממני, ולא היה לי
דבר להביא לה.
החלטתי ללכת אליה בכל זאת, ולנסות לגרום לה לרצות אותי חזרה.
כשפתחה לי את דלת ביתה היא הייתה יפה מתמיד, ולמרות שראיתי
אותה מולי הרגשתי איך כל הגעגועים שלי מתפרצים, ודמעות החלו
לזלוג בזויות עיני.
פתאום הבנתי את כל מה שאמר לי הצ'יף 'לב של קונדור' בחודשים
האחרונים.
"מה אתה עושה פה זיו?" שאלה אותי בהפתעה.
"עברה שנה דניאלה, והתבגרתי" עניתי.
"זיו, אתה לא רציני, נכון? עברה שנה... למה לא המשכת בחיים
שלך?"
נשמתי עמוק והבטתי לתוך עיניה
"דניאלה. לא ידעתי עד כמה אני אוהב אותך. שנה שלמה חיפשתי את
המקום הכי יפה בעולם, כדי שאוכל להראות לך אותו. אבל הבנתי שאם
אני לבדי, אני בחיים לא אמצא אותו. המקום הכי יפה בעולם הוא
שונה עבור כל אדם ואדם. ועבורי דניאלה - המקום הכי יפה בעולם
הוא כל מקום שיהיה, כל עוד את נמצאת שם יחד איתי. וחשבתי שאם
אמצא את המקום הכי יפה בעולם, אז לבטח אמצא בו גם את הדבר הכי
יפה בעולם, ואוכל להביא לך אותו כדי שתשובי לאהוב אותי. כעת
אני יודע שהדבר הכי יפה בעולם, עבורי, באמת נמצא במקום הכי יפה
בעולם. כי את, דניאלה, את הדבר הכי יפה בעולם! ואם תהיי איתי
אז אהיה האדם הכי מאושר כי אמצא את מקומי, ואמצא את החצי השני
של הלב שלי, שכבר שנה לא פועם בתוכי אלא פה, איפה שאת נמצאת".
דניאלה הביטה בי ועיניה נמלאו דמעות.
"אין לי שום הוכחה עבורך שהתבגרתי. אין לי תעודה כתובה שאני
אדם יותר טוב. אבל אם תסתכלי לי בעיניים, תראי שאני לא מסוגל
לחיות בלעדיך, ושאין דבר שיותר חשוב לי בעולם ממך. זאת הבגרות
שלי דניאלה, ואני יודע שזה חייב להיחשב למשהו".
הסתכלתי עליה וידעתי שאיפשהו בפנים נגעתי בה, שהצלחתי לגרום לה
לראות עד כמה אני אוהב אותה.
"מפתיע אותי שהצלחת לגלות את זה" אמרה לי "הייתי בטוחה שלעולם
לא תדע באמת לאהוב, ועכשיו אני רואה שבאמת התבגרת" היא עצרה
ונשמה עמוק "אבל עברה שנה זיו, ואני המשכתי הלאה. אני לא יכולה
לחזור אחורה עכשיו, אתה מבין?"
הרגשתי איך הלב שלי קורס. אחרי שנה של נדודים, ואחרי שסוף-סוף
הרגשתי שהגעתי לאנשהו, לא האמנתי שדניאלה לא תרצה אותי.

לאחר שבוע נסעתי שוב לבוליביה.
הגעתי שוב לכפר פנגואנה שעל הרי האנדים, בסמוך לימת טיטיקקה.
רציתי כל-כך למצוא את הצ'יף, לשאול לעצתו, לשמוע את מילות
החוכמה שלו נוטפות דרך טבעות העשן, מתוות לי מסלול ללכת בו.
מרגע שהגעתי לכפר הבנתי שמשהו השתנה, וצדקתי, הצ'יף כבר לא היה
שם.
הלכתי לאותה פסגה בה הצ'יף ואני היינו יושבים ימים כלילות
ומשוחחים, וכאבתי לגלות אותה בודדה, שוממת, מלבד חלקת קבר קטנה
וטריה ששכנה במרכזה.
ישבתי, והבטתי בשמש השוקעת על המקום הכי יפה בעולם, ועל הלב
שלי.

לדניאלה