נסעתי במסלול השמאלי. כי בשביל לסוע באמת בחופשיות חייבים
להיות עליו, למרות שבשעות האלה של הלילה רוב המכוניות כבר
ישנות ומזילות שמן מכונות מזווית המנוע על שפת המדרכה.
אבל לא אני. אני צריכה את התא הנעול בחמש דלתות בשביל להרגיש
כל כך חופשיה. אולי זה ככה גם בבתי סוהר, כשהאסירים מרגישים את
משב הרוח שנכנס להם לתוך החלון. ובכלל כל השיטה של בתי הסוהר
סותרת את עצמה כשנותנת לאסירים את החופש האמיתי ביותר שיכול
להיות.
והשיר ברדיו כל כך חודר עד שאפילו הרמקולים כבר לא עומדים
בפניו ומתחילים לזוז, הם גם רוצים לצאת ממקומם ולהתחיל להגיד
את הכל בשביל שכולם ירגישו חיים גם מבפנים.
המהירות קצת עולה ואיתה הפלשים מפנסי הרחוב שמעדיפים לראות כל
כך הרבה ולצנזר את כל מה שחשוב. אני אוהבת את החשיבות הזאת,
היא כל כך אינטימית.
ובאינטימיות החודרנית הזאת, כשכל מה שמסביבי הוא אוויר וקופסה
מפח, לעזוב את הידיים... להוריד עוד קצת את הרגל... ולעוף