אין לאן לברוח,
חכמים ניסו ובורים נכשלו,
כשחזרו כושלים ומוכי יגון וחבוטי מסע
עטלפים עלובי מזל,
מעולם לא יכלו להרגיש דבר כואב יותר מאשר את צינת הלילה,
בחסותו של איזה עץ ישן,
כאשר כל מניעיהם הוא אחד!
הפחד מן הפצעת השחר.
עטופי ברדס,
רכובים על שנאתם היוקדת,
האדומה, הבוערת - כשפתותיהם הגדושות, המפתות,
אשר קוראות ופותחות פתח למוות, שיפיץ.
כלבי האשמורות עוד ערים ומתנבחים.
ורחובותיה של עיר הרפאים,
מסבירים את פניהם בלילה לאותו ניצוץ אור וחיים.
צעקותיה של אישה מוכה נשמעות היטב, ומזעזעות את עור התוף
אך מוזר, אם כולם שומעים מדוע אין איש עונה?
ואם חוזים כולם, מדוע עיני דומעת - ואין אותה טיפת חסד ואומץ
נקרעת מתוך עיניהם?
כל הרוע אינו משנה מאומה
ואותו ניצוץ, fearless, nameless, רוכב גם הוא
אל מולם עתיד להגיע
אין מוצא אחר
שהרי הם עבדי הלילה
והוא . . .
כשלו המילים
ההתגשמות החיה של חלומותיהן וחלומותיהם הכמוסים
אין פלא שמבקר הוא אותם בלילותם
עוד לא בשלו והתפקחו לראות את אור היום,
מבעד למסכת הפחד והלא נודע - או אולי נורא יותר?
אולי יודעים הם כבר את אשר לא רצו לדעת, וממשיכים ובוחרים
ללכת כפופים בתלם ובחשכה?
הזמן בוער,
אל מול כל הרוע, מתיצב לו פרש בודד
חמוש רק באהבתכם הכמוסה
תמיד, רק באהבתכם |
