למרות שזה לא ברור לשניהם, הכימיה נראתה לעין, אם זה בפיתול
צווארה לעברו כשהוא לוחש לאוזנה דבר מה באמצע שיעור, ואולי זה
בחיוך שהיא מקדמת אותו בהגיעו בבוקר, חיוך שלא רבים זוכים
לראות בימים אלו של לחץ ומבחנים.
ובעמידתו ליד דלת כיתתה בהפסקות, להצטרף אליה לכוס קפה, סיגריה
או סתם כריך תפל לצהריים.
זה המבט העצוב בעיניו בסוף יום, כשעליהם להיפרד, הוא לדרכו
והיא לביתה, למרות שברור שכשהוא יגיע ליעדו הוא יצלצל לאותו
מספר שהוא זוכר ללא מחשבה, רק כדי לשאול שאלה טיפשית כמו "מה
אמרה המרצה בקשר לשאלה 3?" ולשמוע את קולה.
אבל יותר מכל, וללא ספק, הוא החשמל  העובר בין 2 זוגות העיניים
שלהם כשהן נפגשות באקראי, לזרם המושלם העובר ביניהם אין שם
אחר...
והוא לחבריו תמיד אומר "אני חייב למצוא לעצמי חברה..."
ומאחוריו הם מוכנים כבר עם שלט ענק "מה עם הילה?"
והיא מצקצקת לעצמה "היכן אותו אביר על הסוס הלבן"
ומיכל חברתה נמנעת מלומר "הוא נוהג ברנו וכבר יצלצל"...