חדר האמבטיה מתמלא בעשן והגוף שלי מתעטף בטעמים המלוחים של
דמעותיי, לא חשבתי עליך כבר דקות ארוכות, אבל הדמעות שלי, הן
כבר לא בשליטתי, וכאב הראש המתמשך הזה כבר התרגל לגופי וגופי
אליו.
מה היה בדיוק הרגע שבו החלטתי להתרומם אינני זוכרת, אני רק
זוכרת כוויה של סיגריה אחרי הנפילה. אז החלטתי להישאר לשבת על
הרצפה הרטובה - כמו אחרי הפעם הראשונה בה שכבנו, מדליקה עוד
אחת ומקווה שלא תישאר צלקת גדולה.
בראש שלי תמונות מהצגה שראינו יחד, גירסה של תיאטרון רוסי לספר
של אתגר בפסטיבל האחר בעכו. את ההצגה אני לא זוכרת, מרבית הזמן
בחושך בחנתי את הפנים שלו, איך הן מתעוותות כשהוא מחייך - לא
בגללי - ואיך העיניים שלו, ככה עוקבות אחר הדמויות שעל הבמה.
נהגתי לעשות כך הרבה, להתעלם מהסביבה שלנו ולבהות בו, להתמסר
לתנועות שלו, לנגיעות שלו כבדרך אגב, מעביר לטיפה על גב כף-ידי
- להיות שלו כולי.
הוצאתי את הפקק של האמבט וכל המים הקרים כמעה נשאבו פנימה, יחד
עם הדמעות שלי, ההתרגשות שלי, פעימות הלב המואצות שלי - שוב
בגללו, תמיד בשבילו - יחד עם הזכרונות שלי, עם הכאב שלי, יחד
עם הקצף והבועות.
יחד איתי.