כשחף הפורש כנף לבנה בעין הסערה,
כמו קורא תגר על כוחות הטבע.
מעופו קליל, תוויו עדינים,
למרות הרוחות והגשמים.
ראיתי אותו בלילה שחור,
שחף מדהים, זאת תמיד אזכור.
כנפיו פרושות בחן הוד והדר,
מלטפות, מזמינות, להצטרף אליו.
והנה, השחר עלה והמים שקטו,
והשחף נגע בי קלות - ונמוג.
כמו אומר אתה לבדך, והשמש זרחה.
ואני, עייפתי מסערות ולילות שחורים.
ובכל לילה אפל וסוער,
ארגיש חום בגופי מתפשט.
ואזכור את השחף הלבן, המלטף.
בדיוק כפי שראיתיו בפעם ההיא,
לבן ואצילי, מעופף לו בקלילות, מאיר את השמיים
בנוגה תמים, ילדותי כמעט, ונמוג... לאט, לאט... |