גשם. ושוב אני יוצאת החוצה, לקפץ בתוך השלוליות השרויות על
כבישי האספלט בישוב. אין אף אחד בסביבה, המקום ריק, כרגיל. שוב
זאת אני, וקולות הטיפטופים. אני רצה במורד הכביש, מפשיטה מעליי
את שמלתי הנוטפת מים. זורקת אותה וממשיכה לרוץ. אני לא זוכרת
מתי רצתי כל -כך הרבה. המשכתי לרוץ עד שהגעתי לכביש הראשי.
מכוניות אחדות שחלפו על פניי סינוורו את עיני הדומעות, או שהיו
אלו טיפות גשם. ואולי שתיהן יחדיו, מעורבבות כמו קוקטייל
לסובלים. המשכתי לרוץ. הרגשתי קלה וחופשית, לראשונה בחיי.
חתכתי לתוך פרדס הבננות לצד הכביש הראשי. רצתי בין הבננות
העטופות בשקיות זבל ירוקות, שעוד לא הבשילו, כמוני. רציתי
לטעום מהן. כפי שאתה טעמת ממני.
נשכבתי על האדמה הבוצית, הסתכלתי בשמיים והלבנה חייכה אליי.
חייכתי בחזרה.
קרעתי אחת מהשקיות הירוקות ושלפתי לי בננה. היא הייתה קטנה
וירוקה, כמו השקית. קילפתי אותה עד למחצה ונגסתי, בעדינות,
בקצה. הטעם היה מר, אבל המשכתי לאכול ממנה. כשסיימתי, זרקתי את
הקליפה לתוך השקית הירוקה שקרעתי. קמתי והתחלתי לרוץ בחזרה
לישוב. כשהגעתי, חלפתי על פני ביתי, המשכתי ישירות אלייך.
הגעתי לביתך. פתחתי את הדלת והתחלתי לעלות במדרגות העץ
התלולות, שהובילו לחדר השינה שלך. הדלת הייתה פתוחה. עצרתי
לידה וראיתי אותך שרוע על המיטה, מרוכז בלחלום. בטח עליי.
קפצתי על המיטה, יותר נכון עלייך. אתה פקחת את עינייך ורק
חייכת אליי. אני כבר הייתי מתעצבנת. התחלתי לנשק אותך. שפתייך
היו היחידות שטעמן היה דובדבן, אפילו שעתה קמת משנתך. נשקתי
לצווארך, חזך. ותוך כדי שרטתי את גבך. זה לא הפריע לך, אהבת את
זה. התקדמתי דרומית. הגעתי לבטנך שהייתה חלקה ככולך, למעט פס
הגאווה. התקדמתי איתו.
כשהגעתי ליעדי ראיתי שהגודל, אותו הגודל, אבל ליטפתי אותו.
הרגיש כמעט אותו דבר. הבאתי לק, עדין, על הקצה. הטעם היה מר,
אבל המשכתי והמשכתי. עד שנגמרת. וכשנגמרת זרקתי אותך אל
הסדינים. ירוקים כמו השקית.