5 בפברואר, 1991:

  הצפירה החלה ליילל. האזעקה נשמעה ואני, גוש אנושי מטונף,
זחלתי מבין ההריסות אל תוך השממה של אחרי הצפירה. בעודי מסכן
את חיי כך, על מנת לפרנס את משפחתי, ונושא בעול הסכנה...
  טוב, אז ככה הייתי רוצה שיכתבו עליי בדברי ימי העולם. נכון
הוא שהאמת היא שונה. שונה בהרבה. אין לי משפחה, לפחות לא אחת
שכדאי לדאוג לה, וההריסות שמסביב הן בסך הכל אתר בנייה נטוש.
אבל לא שיקרתי לגמרי. אני כן מטונף ואני כן מסכן את חיי, אמנם
לא לטובת אף אחד אחר מלבד עצמי, אבל זה בכל זאת נחשב. נכון?

  אני ו-ע. תמיד נפגשים כאן, באתר הבנייה, כאשר האזעקה נשמעת.
בהתחלה אנחנו רצים בבלבול כמו כולם, מנסים להראות מבוהלים, אבל
בעצם בודקים את הבניינים כדי לראות באיזה מהם יורדים האנשים
למקלט. ואז, כשהרחוב מתרוקן, אנחנו נפגשים באתר הבנייה,
מארגנים את כל הציוד, ויוצאים לפשיטות - אתם יודעים איזה
פשיטות, נו, פשיטות על דירות. אנחנו פשוט נכנסים לבניין הנבחר
(אחרי סקירה מפורטת של האפשרויות), מרימים את כל מה שאפשר
ומסתלקים. רק אחר כך אנחנו עושים חשבון, מעבירים את הכל ל-ד.,
והוא מספק את הכסף (אחרי קיצוץ העמלה, כמובן).
  אז אני לא גיבור לאומי. אבל למי אכפת? אני הגיבור שלי - וזה
מה שחשוב, נכון? למשל, יש אנשים שאני בחיים לא אבין אותם. הם
עובדים קשה, יורקים דם, ואז מגיעה אזעקה, ובטעות (או בכוונה -
תלוי איך מסתכלים על זה) טיל עם כתובת 'סאדם חוסיין מוסר ד"ש'
הורס את כל מה שעמלו למענו. לא חבל?

  אני אמנם חי בדירה מסריחה, שנמצאת ממש ליד פסי הרכבת, אבל
מה - כל אזעקה בשבילי זאת חגיגה. האנשים שנוטשים את הבתים
פתוחים ורצים למקלט האטום בפחד, לא מסוגלים לדמיין איזו מתנה
הם משאירים לנו - עכברושי האזעקה, ככה ד. קורא לנו.
  אני, על הבית שלי אני לא מפחד. טילים לא יעיזו להתקרב אל
האזור מפחד שהאוויר המתובל בכימיקלים יחסל את המנגנון שלהם.
ושוטרים - אם טילים לא מגיעים, אז הם יגיעו? אין מה לדבר.
ומכאן: לאלה שיש מזל בחיים - אין מזל, ולאלה שאין - יש. ומי
שרוצה להתווכח - שינסה.
פילוסופיית חיים פשוטה. או אולי לא. אבל אני אף פעם לא הייתי
טוב בפילוסופיה. יותר טוב לעשות מאשר לחשוב, זה מה שתמיד
אמרתי.
  אני, יש לי חלומות, אני. וחלומות גדולים. אני רואה את עצמי
בעוד כמה שנים (שזה אומר בעוד הרבה טלוויזיות וכמה מערכות
סטריאו), יושב על הגג של הוילה שלי (זאת בקיסריה), משתזף וצופה
במשחק כדורגל מעל מסך 41 אינץ'. מה רע?

  רק מה, יש לי בעיה אחת קטנה. בעצם היא די גדולה. האמריקאים.
איך שלא יהיה, מה שלא יקרה, הם חייבים להתערב. למה? למה להרוס?
הם מלאים בכסף אבל לא מסוגלים להעלים עין כדי שכמה ישראלים
פחותי יכולת כמוני ייהנו ממה שהחיים באכזריותם מנעו מהם. ומה
זה ליהנות? מה אני כבר מבקש? רק בקשה אחת: שמר סאדם היקר,
בעודו מתכנן את פעולותיו הבאות, יחשוב מעט עלינו הישראלים,
ובלי לזכות להתערבות מצד האמריקאים, יחליט כי מגיע לנו עוד כמה
התקפות של פחד. שנתרוצץ קצת - למה, לא מגיע לנו? אין, אין צדק
בעולם. אבל מה אפשר לעשות, אני בן-אדם (תצרכו להאמין לי בקטע
הזה), וכשאני בא לעשות חשבון נפש, אני חושב טוב טוב על מה שאני
מבקש, ואז אני מגלה שאני מתנהג באנוכיות.
  כן, אני לא משקר לעצמי. אני, יש לי כבוד, ואני מוכן להודות:
אני אנוכי. ואז - אז אני חושב וחושב וחושב וכל פעם מחדש מגיע
לשאלה - אז מה? הגורל לא היה אנוכי כשחשב שמותר לו להשתעשע בי?
אני חושב שכן.
ואל תבינו אותי לא נכון - זה לא שבגלל זה מגיע לאנשים לסבול -
להפך, אבל מה לעשות, בסופו של דבר זה מגיע לזה - או אני, או
הם.

ואני הרבה יותר מעדיף את האפשרות הראשונה.