הרמתי כתפיים, פרשתי ידי אל כל עבר ומילאתי ראותי באוויר.
פתאום, ממש לכמה שניות הרגשתי שלמה, כאילו האוויר הזה, ה-co2,
חדר לי לכל החללים המרוקנים בגוף שלי. לרגע הייתי שוב מלאה...
יש משהו כזה בריח של בוקר, משהו שדורש ממך להסניף אותו, לקחת
נשימה עמוקה, עמוקה...
משום מה, תמיד אחר כך יש תחושה של high, ממש כאילו אני על גג
העולם. וזה לא משנה איפה תהיה, ריח של בוקר תמיד עוזר. אם
יכולתי, הייתי מוכרת לאנשים ריח של בוקר. בבקבוקים קטנים כאלו,
שיספיק לכמה הסנפות עמוקות וזהו, כי אחרת זה לא יהיה מיוחד
יותר, ויאבד מהכוח שלו. הייתי נותנת את הבקבוקים בחינם, אבל רק
למי שבאמת צריך את זה, כי שוב, זה היה מוזיל את זה אם כל אחד
פשוט יכל לגשת ולקחת לו ריח מופלא של בוקר. הייתי מחלקת את זה
לכל האנשים שעומדים מחוץ ללשכת העבודה בכפר סבא, לתת להם קצת
תקווה. והייתי נותנת את זה לכל האנשים שיושבים יום וליל ליד
המיטות של אהוביהם, ובוכים ומתפללים. הייתי נותנת את זה לכל
האמהות שהבנים שלהן משרתים בצבא, ולכל האוהבים הצעירים למיניהם
שנכוו מאהבה ראשונה, כי הם פשוט נתנו הכל ולא ידעו מתי להפסיק,
ולכל האנשים הזקנים שבן הזוג שלהם נפטר, ולכל הילדים שאין להם
סנדוויצ'ים בבית הספר, ולכל ההורים שלא יכולים להכין
סנדוויצ'ים לבית הספר, ולכל הנכים, ולכל נפגעי ההלם, ולכל
האנשים שנפצעו בפיגוע או שהכירו משהו שנפצע בפיגוע, ולכל
האנשים שקמים כל בוקר ופותחים את העיתון, ורואים שהמצב חרא,
ופשוט ממשיכים הלאה כי חייבים להמשיך הלאה, ולכל אותם אנשים
שכבר נהיו אדישים למצב בארץ, ובייחוד לכל אותם אנשים שלא
מרוצים מהחיים שלהם אבל לא מאמינים שהם יכולים לשנות אותם, שזה
בערך כל מי שאני מכירה.
אבל עכשיו שאני חושבת על זה, אז בחיים לא יהיו לי מספיק
בקבוקים קטנים לכולם...