היה היה ילד קטן שאהב טלביזיה לראות.
תמיד אמרו לו שזה לא בריא, ואפילו מזיק, אבל הוא - בשלו.
שוכב על הבטן לפני המרקע ובוהה במסך בעניין,
לא משנה מה ראה, לא משנה מה קרה, הוא מביט כמסומם.
לפעמים שמעו הוריו צעקות, וכשמיהרו לראות מה,
ראו שהילד מעיף כריות - מחקה סרט מהטלביזיה - וסביב מהומה.
"זה חייב להיפסק!" אמרה האם.
"אי אפשר כבר," אמר האב "אי אפשר כבר יותר!"
ושניהם החליטו ביחד, שעל הטלביזיה - הילד יצטרך לוותר.
הופ, שתיים, שלוש ושליש -
והטלביזיה עפה דרך החלון ונחתה על הכביש.
והילד צרח.
והילד צווח.
אך ההורים אטמו אוזניהם ועסקו בענייניהם.
והילד - צועק וצורח.
האב עבר בסלון - כבר בפעם השלישית -
וראה את הילד מייבב ובעיניו לחלוחית.
האב נעצר. הזעם געה בו.
"אם רוצה אתה את הטלביזיה - בבקשה!!!" צעק האב והצביע לכיוון
החלון שנפרץ.
והילד - הביט בו במבט נוגה - וקפץ.

שמונה קומות הוא צנח, התרסק על שברי המרקע שנחו בדממה על
הכביש,
ולמעלה למעלה, עמדו שם הוריו, לא יודעים כבר מה להרגיש...