המפקד שלי בטירונות צעק לעברי, "חייל, הותקלת!"
מיד זינקתי, התגלגלתי וזחלתי לפי ההוראות ששיננתי בראש בעשר
דקות האחרונות, כשחיכיתי לתורי. ידעתי בדיוק מה לעשות. בתדריך
לקראת התרגיל הסבירו לנו שבמפגש עם גורם זר, הם התכוונו לסורי
כמובן, שבמפגש כזה צריך לפעול עפ"י הנהלים שנקבעו בפקודות
מטכ"ל. יש הוראות פעולה ברורות בעניין, ופקודות הצבא מותירות
מעט מאוד סגנון אישי במצבים כאלו. זה כאילו הם כבר פגשו את כל
הסורים. וכל סורי חדש שנולד, גם הוא כמו זה שנולד לפניו.
חלמתי חלום לילה לפני, שאני יושב בבית קפה ברחוב שינקין
שבלונדון, ושותה לימונדה. מלצרית חמודה באה אלי ושואלת אותי
במבטא בריטי מקומי מה אני רוצה להזמין. לימונדה בבקשה. יום חם
זה היה. היא מגישה ושואלת אם הלימונדה קרה מספיק. היא רואה
אותי מנגב אגלי זיעה מהמצח. גם היא מזיעה. אני אוהב כשאנשים
מזיעים. זה מונע ממני לשכוח שאנחנו כולנו נולדנו אותו דבר. אני
אומר לה שהלימונדה בסדר גמור. שנינו יודעים שהלימונדה שהיא
הגישה לי לא קרה מספיק. אני לא רוצה לבקש קרח. אני יודע שזה
חלק מהפקודות שלי, מההנחיות הברורות של מזמיני לימונדה, אבל
אני סרבן מצפוני. סרבן מצפוני לפקודה, שעצם קיומה בפקודות
מטכ"ל היא עבירה. המלצרית הולכת. להפתעתי היא חוזרת ללא סינר
אך עם כוס לימונדה ביד. בלי קרח. היא מתיישבת מולי באותו
השולחן. אף אחד לא שותה. שותקים, ורק אגלי זיעה נאספים להם
לטיפות, שבזווית העין אני מבחין בנפילתם על גבי השולחן. אני
עוצם עיניים. עדיין שתיקה. דקות ארוכות של שתיקה. אני מתעורר.
המציאות, כפי שאני תופס אותה, אינה מוכלת במסגרת כלשהי.
המציאות האמיתית קיימת מחוץ למסגרת. החוויה האנושית
האולטימטיבית היא מתיחת הפנים של המציאות. לא מדובר במסע נקם
בנורמטיבי, אלא במיצוי כלל הפוטנציאל האנושי תוך שימת דגש על
אמפתיה, גיוון וחדשנות. התעוררתי. |