כשאני רושם את המילים האלו עולה אני בלהבות
וכך, דמות אפופה בעשן ומחובקת באש נשען על הקיר ורושם את השיר
האחרון אליך .

אני משער שכך זה תמיד, שכל שירי האהבה אצלך וכל שירי הכאב
אצלי,
אך זה אינו שיר אהבה ואינו שיר כאב.
היתייסרות זו, שנרשמת כאן גולשת מאהבה ומתפרצת בכאב.
מכיוון שאוהב אני אותך עדיין וגם את אותי, ולמרות רצונך לחזור
וליצור אין סוף רגעי אהבה איתי,
אין אני מסוגל להיות שם איתך.

כאוחז בקרני המזבח יושב אני,
מקריב אותך בעקדה נוראית,
את ומלאכי שמים מנסים למנוע זאת ממני
ודמעותייך חורכות את בשרי.
כל רצוני הוא לאסוף אותך בזרועותיי
אך אשליות לא יעוורוני בשנית.

שברי ליבי התפזרו כמוץ ברוח, לכי חפשי אותם עכשיו כי לך היו הם
שייכים עד לא מזמן.
עכשיו את נלחמת עלי, באיחור של שנה וחצי,
חושש אני שכאשר תפרצי למצודה בלב המדבר, תגלי שאת חיי לקחתי
ומוות שורר ועובר בין רגשותיי.

כמה יפות פניך,
כמה רטובות דמעותייך,
משאירות פסים שחורים על לחייך, נופלות כגשם שחור על נשמתי.
אני נאטם כרגיל, פותח מטריה של ברזל ודמעותייך מנגנות ליאונרד
כהן.

קשה לי לסיים, גם את המכתב, אך כמו בכל דף מתקרבים אנו לסוף.
אמרתי לך פעם שאני לא מבין את הקטע של פרידות ושמעולם לא
נפרדתי ממישהי שאהבתי, כנראה שלמדתי ממך את השיעור הזה .
חבל.

כגרגיר חול שרץ במעגלים ומנסה למנוע את נפילתו דרך שערי הזמן,
נלחם בכוח המשיכה ובבלתי נמנע,
כמו שעון חול, תמיד יש חצי ריק שעבר זמנו וחצי מלא שרק מחכה
להתהפך שוב, לתקופה חדשה.
כך אני.