"תקלה."
זה מה שאמר האדון מהתמיכה. "תקלה קטנה שתעבור מעצמה."
"וכי אין דבר שניתן לעשות?" שאלתי.
"לא." והשתתק.
"יסלח לי אדוני, אבל אין הוא מבין את גודל העניין!"
"מבין גם מבין", והחיוך נשמע למרחוק.
ההתרגשות נשמעה בקולי. "רב סליחות בשנית, חברי המלומד, אבל כבר
יומיים שהדפים לא מפסיקים לצאת. הרי מאצלכם הבטיחו שבשעה קלה
הכל יאזל והעבודה תיעצר."
כעת היה מרוגז. "יתכן והבטיחו. ומה אם כך? לא יכול האדון לדרוש
שמכאן נתערב בפעולת המכונה, הלא כן? אין בכוחנו לעשות זאת, וגם
אם היה - כלום נסתכן בפגיעות, תביעות ונזק לשמנו הטוב?" והמשיך
לנזוף בקולו הרועם, "על האדון לדעת כי בני אדם אנחנו, ובני אדם
מטבע היותם מגינים על שמם הטוב!".
"אבל אדון חבר", קולי רועד, "זה לא מכבר נמסר בעיתון הבוקר כי
בקרוב מאוד ייכרתו אחרוני העצים עבור תעשיית הנייר הרעבה, ואף
צוטט מיניסטר גדול שדורש להפחית כל בזבוז מיותר בנושא. והנה
כאן, המכונה ממשיכה לירוק את הדפים ללא כל רחמים או התחשבות,
משרבטת עליהם פסים בשחור ואין הסוף נראה לעין!" וממשיך אני,
ללא שהות, "והתינוק, הוי אדון חבר, התינוק כבר יומיים בוכה
מפחד הרעש, האישה בוכה יחד אתו מפאת התסכול, הבן מסתגר בחדרו
והבת הסתלקה עם בנו של הקצב. הפרנסה בסכנה, המשפחה במצור ואני
כבר מאבד ממשקלי. האומנם הכל אבוד?"
"ימתין נא האדון יום או יומיים," וקולו רגוע וסמכותי, "ואז
יצור עימנו קשר בשנית". והלך.

לבד, מביט אל המכונה, ובאימה מבחין בשיניה.
נוטלת באיטיות את דפי חיי, לועסת באדישות ומקיאה אותם, שחורים
ומקומטים.