עכשיו הבנתי. לא אכפת לכם.

כל הדיבורים על אכפתיות, אהבה... תגידו, שיקרתם לי?! לאן זה
נעלם לעזאזל? לאן?

אני יושבת. בוכה. הדיכאון הורג אותי. אני מרגישה שעוד מעט אני
פשוט מתפוצצת. מתפוצצת מכעס, מתפוצצת מאכזבה, ובעיקר - מתפוצצת
בגלל שאיבדתי אתכם. בגלל שהייתם כל-כך חשובים לי.

היו לי המון אכזבות מחברים בחיים, אבל אף-פעם לא כזאת. האכזבה
הזאת היא משהו מיוחד. משהו כואב. משהו שלא רציתי ולא חלמתי
להרגיש. למה? למה אתם עושים לי את זה? לאן החברות נעלמה
פתאום?

עכשיו אני לבד. בעצם... לא ממש. אני יודעת שלמישהו בעולם הארור
הזה אכפת. למה אני לא מוצאת אותו? זה היעוד שלי? האם אני אמצא
את בן-האדם שרואה בי משהו חיובי? לא כמוכם. בן-אדם שיגיד לי
לפעמים מילה טובה, ולא יחפש את השלילי?

מקווה שיסתדר. אני לא יכולה לחיות יותר בידיעה שאתם לא איתי.
שאני לבד. זה פוגע. זה קשה. זה קשה...