א.
ימים ראשונים
בקיץ מדמדם לדעת
שכנתי קרוב קרוב
בועט ומחבק
גזעו של עץ
עת צומח הוא רגע רגע-
לנוכח מבטן הנוקב של שמשות מתחדשות.
ובחום עצלתיים
נגבתי מצחי
מנשיפות המשחקים התמימים
"העולם הוא עגול"
בצחוק נוצץ עיניים
"חביבי"
ועודני ילד,
עודני.
ב.
מעת לעת
סתיו מטופף דרכו אלי
אני פוסע לאט
שובר
שדה עלי זהב.
הרוחות החדשות מצליפות מעליבות-
שמש נאבקת, נבגדת.
ובשריקת הרוחות
צנחו מבין אצבעותי
אהבות ראשונות.
קול עורב קורא
ידיים לחות באדמה הקרה
"הנני"
חצבים צומחים בשקט,
בסערה.
ג.
הימים, השבועות מתקצרים
זמן החורף
כבר לא רץ
מדשדש קמעה בבוץ הרך
עצים סביבי
דומעים זכרונותיי
עננים, כסודר עוטפים את כתפיי.
גם בסערת הגשמים
ידי בידך נתונה
העכשיו הינו רגע מני רבים
אותו חשתי גם בשתיקה.
חבקי עימי שתיל רך
ונשב,
נמתין יחדיו
בדומיה.
ד.
ימים אחרונים
אביב עטוף שמיכת טלאים
יושב כפוף, עייף
קמטי צחוק בזווית פי
מחייך אלי- עץ שלי
פרחים פורחים כל שנה
נולדים, צומחים, חוזרים לאדמה.
באורה של שמש מתמתחת
כאילו היה זה אתמול
רוכן, מושיט יד מבוקעת
"העולם הוא עגול"
בחיוך כבד שפתיים
יודע הנני
ולו רק בשמי-
אני עודני. |