החיים הם באמת מלאי תהפוכות ולעיתים קורים לנו דברים שאינם
עומדים במבחן המציאות. לא אל תילחצו , זה לא עוד פרק מתיקים
באפלה.
מקרה שהיה כך היה: עוד ערב טיפיקלי בחייה של רווקה בליינית
כמוני, עוד פעם הכנות למסיבה פרטית באחד המושבים בסביבה, עוד
פעם הוצאתי חצי ארון החוצה ומדדתי את כל הצירופים האפשריים,
כאשר, בסופו של דבר, לבשתי הרכב מנצח שכלל מגפיים גבוהים,
חצאית סגולה וגופייה שחורה. מנצנצת, מאופרת, מבושמת ,חמושה
למכביר בכל הgirl power, ומצוידת בחברות בלייניות יצאתי לדרכי
וקיויתי לטוב.
המסיבה אליה הגענו התקדמה לאיטה, מאזן הנשים והגברים היה בהטיה
מנוגדת לרצוני, אך לא נתתי לעובדה זו להעכיר את רוחי ופניתי
ישירות לאגף השתיינים (כרגיל). בעודי לוגמת מהבירה, שהייתה גם
לא קרה דיה וגם תוצרת הארץ (קצת השקעה לא הייתה מזיקה פה),
נתקלתי בצמד-חמד, שני בחורים, שהואילו בטובם להתחבר איתי, מבלי
להתעניין לרצוני, והציגו את עצמם בפני בסדר הבא :עופר ואריאל.
עד כאן לא ממש מרתק אה?
אבל, רצה הגורל והצירוף הנוכחי העלה בי זיכרונות טריים מהחברה
בה נבחנתי על מנת להתקבל לעבודתי האחרונה: חברת עופר אריאלי
(למי שלא מתמצא זה דיאלקט של מכון פילת.) אני, כמובן, הייתי
בטוחה שזה הדבר הכי משעשע ששמעתי מעולם והתחלתי לצחוק
בהיסטריה. הצמד לא כל כך הבין , גם לא לאחר הסבר מורחב, והחל
בהצגת רשימת השאלות הרגילה שטמנה בחובה את השאלות המקוריות
הבאות : איך קוראים לך? בת כמה את ? מה את עושה? איפה את
עובדת? וכולי וכולי. לאחר מספר דקות, החליט החלק השני מהצמד-
אריאל, להזמין אותי לשבת בחברתו על מדרגות הבית של בעלי
המסיבה, הסכמתי, טוב, אי אפשר להאשים אותי, זה לא שהיה משהו
יותר מעניין לעשות.
אריאל היקר היה בחור ממוצע מכל הבחינות, אך היו לו מספר
יתרונות שבלטו כבר מתחילת השיחה: החיוך המקסים, האינטליגנציה
הגבוהה והספרדית העילגת.
אני חייבת לכם הסבר: עוד fetish , ממנו אני סובלת זה זמן רב,
הוא משיכה בלתי מוסברת לדוברי ספרדית: ספרדית שוטפת, ספרדית
חלקית וספרדית מינורית, לא יודעת למה אז פשוט קבלו זאת
כעובדה.
כמה מילים בספרדית והוא כבש אותי, אמנם לא כיבוש טוטאלי אבל
נתתי לו את מספר הטלפון שלי וחזרתי לפזז בחברת הבנות.
יום או יומיים לאחר המסיבה, בעודי מרכלת עם חברה בביתה, צלצל
הקמצן והציע שניפגש. לאחר שהסכמתי, אמר הקמצן שיש רק בעיה אחת
קטנה, באמת ממש פצפונת וחסרת משמעות:"אין לו רכב", ואני חשבתי
לעצמי, קצת חוצפה להציע למישהי להיפגש כשאתה לא ממונע, אך
מכיוון שהייתי בהתלהבות ההתחלתית מהפוגית שלי (פג'ו 206),
הסכמתי לוותר על העקרונות שלי לערב אחד, לא להיות קטנונית,
ואמרתי לקמצן שיש לו יותר מזל משכל כי אני בהתלהבות מהאוטו
החדש שלי. לאחר ששאלתי לאן ומתי להגיע, הוספתי ושאלתי את הקמצן
מדוע אין לו רכב והוא ביקש לספר לי על כך לכשניפגש. מאוחר
יותר, בדיוק בשעה בה קבענו, התייצבתי ברחוב התל-אביבי בו שוכנת
דירתו המושכרת של הקמצן וחיכיתי לו, אני נשבעת, יותר מחמש דקות
שלמות.
מדקה לדקה הפכתי פחות ופחות רגועה, ולבסוף, כאשר הגיח הקמצן
בחיוך מבויש, נזפתי בו "דפקת את האיחור האופנתי שלך, כנס לאוטו
לפני שאני משנה את דעתי". הקמצן מיהר, נכנס למכונית שלי והחמיא
לי על הרכב. לא היו לו העדפות בית-קפאיות, ולכן הצעתי לו שנלך
לשבת במקום האהוב עלי מכל - קפה נחמה, הנמצא, כמה מפתיע, ברחוב
נחמה. האווירה והמוזיקה בקפה היו מעולים כהרגלם, ונחשו מה
עשינו? שתינו יין. תודו שזה היה מקורי מצידי!
השהייה בחברת הקמצן הייתה נעימה למדי, במהלך הערב, למדתי מדוע
לקמצן לא היה רכב באותו יום: הוא היה בשלילה. לא התלהבתי מזה
במיוחד משתי סיבות עיקריות:
האחת: זה אמר שאם נמשיך לצאת, הנסיעות  עלי, לפחות עד לסיום
השלילה.
השניה: הקמצן סיפר כי הוא קיבל את השלילה ממש לא בצדק, הוא
כמעט דרס איזה זקנה שקפצה לרחוב.
אבל, הוא התגלה כאדם סופר תרבותי, סופר אינטליגנטי ובל נשכח
דובר ספרדית עילגת, ולכן לקול תרועות ופעמונים החלטתי לנסות
להכירו.Major mistake, אבל את זה לא ידעתי עדיין.
הקמצן התגלה, באופן מפתיע לטובה, כאחד שאינו משחק משחקים, הוא
תמיד טלפן כשאמר שיטלפן, לעולם לא ביטל יציאות והיו לו רעיונות
מקוריים לפעילויות שונות ומגוונות שנעשה יחדיו. עם זאת, הקמצן
לא הקפיד יותר מידי בלבושו, דהיינו: הוא יכול היה ללבוש יום
אחר יום את אותו המכנס,או הרבה יותר גרוע מכך, את אותה החולצה!
איכס!
כאשר הסכמתי לבסוף להיעתר לבקשת הקמצן ולעלות לדירתו, לאחר
דייט מוצלח בו נסענו לראות הופעה (כמובן ששוב אני הייתי
הנהגת), נוכחתי לראות כי דירת הקמצן הייתה הדירה המוזנחת ביותר
שראיתי מימי.
כמה פרטים חשובים: הקמצן לא היה חייל משוחרר חסר אמצעים, הוא
היה מהנדס אלקטרוניקה בן שלושים, ולכן הופתעתי לגלות כי הוא
הבעלים הגאים של סובארו ג'סטי ועדיין שוכר דירה מעופשת, במילים
אחרות: מה הוא עושה עם הכסף שלו?
דמיינתי לעצמי את הקמצן הולך ומהמר בקזינו ביריחו כל לילה או
תורם לנזקקים, בלבי חשבתי איזה פילנתרופ חביב, אבל לאט לאט
גיליתי כי טעיתי, ובגדול.
בשבת, כשלושה שבועות לאחר שהכרנו, הציע הקמצן, שעדיין היה
בשלילה, שניסע רק שנינו, שוחרי האמנות, למוזיאון בירושלים,
לראות תערוכה של קנדינסקי. אז נהגתי למוזיאון בירושלים, אחר כך
לעין כרם לאכול צהרים ואחר כך לקפה ארומה בעיר, יאמר לגנותו של
הקמצן כי הוא לא סירב מעולם להצעתי להשתתף בתשלום ודגל
בפמיניזם עד תום.
לאט לאט התחלתי להרגיש חוסר נוחות כללית לגבי המצב ותהיתי לגבי
התאריך המיוחל המדויק של סיום השלילה. הקמצן אמר שבעוד כשבוע
ואני שמחתי.
הקמצן סבל מעוד תופעות לוואי מוזרות, בהן טרח לשתף אותי, וניתן
לומר כי בשל שיתופו הנ"ל התחלתי להגיע למסקנה כי דרכינו תאלצנה
להיפרד: למשל, הוא סיפר כי הוא חובב מושבע של שעשועונים בהם
זוכים בחופשות ושאר מטעמים (כן כי זה בחינם...). בלבי תמהתי,
האם הקמצן היה כזה יצירתי (ירושלים וכולי) אילו הוא היה צריך
לנהוג עד לשם. וכרגיל צדקתי.
אתם בטח שואלים את עצמכם כיצד גיליתי את עוולתו של הקמצן?
ובכן, יום חמישי אחד יצאתי מהעבודה בשעה מוקדמת בעליל: 19:00,
הסלולרי שלי היה על silent ולכן הייתה לי שיחה שלא נענתה בערך
ב - 19:05 ממספר טלפון בעל קידומת 09. ההודעה הייתה מהקמצן
שביקש כי אחזיר לו צלצול כשאוכל.
תזכורת קצרה: הקמצן מתגורר בתל אביב, מקום העבודה שלו
בהרצליה.
כמובן שהסקתי שהוא עדיין בעבודה ומיד צלצלתי אליו לסלולרי, כי
לא היה לי נעים לטלפן לעבודה. הקמצן ענה מתנשף, כנראה מהליכה
ממושכת (מעולם לא אמרתי שהוא היה ספורטאי מצטיין), שאלתי אותו
לאן הוא הולך והוא ענה: "להביא משהו מהאוטו". מיותר לספר כי
כאשר אתה בשלילה הרכב שלך חונה ליד הבית.
אני בתמיהה: "איפה אתה, חשבתי שאתה בעבודה".
הקמצן: "לא, אני בבית".
אני: "אז איך זה שלפני דקה השארת לי הודעה מאזור חיוג 09?"
דממה, ולאחריה ניסיון קלוש להיחלץ מהצרה אליה נכנס, גמגומים
מיותרים ותירוצים שונים ומשונים כגון: אולי יש בעיה במענה
הקולי וכהנה וכהנה.
כמובן שהייתי בהלם טוטאלי מהעובדה שהקמצן בעצם משקר לי על
השלילה, בשלב הזה לא ידעתי ממתי כבר אין לו שלילה. מייד הצעתי
לקמצן שישקול טוב טוב את מלותיו כי משהו מסריח בממלכת דנמרק,
בישרתי לו כי השיחה הזו הגיעה לסיומה, ובליבי ידעתי: גם
היחסים.
באותו ערב טלפן הקמצן כמה וכמה פעמים, כאשר מתוך סקרנות נתתי
לו לדבר וחשבתי שאם יש לו קצת שכל, ודווקא היה לו הרבה, הוא
יגיד את האמת, אך הוא חשב שהוא יוכל להתחמק מבלי לומר מה באמת
קרה.
בימים לאחר מכן הוא טילפן, שאל למה אני לא מתקשרת אליו, והמשיך
באדיקות להציע שניפגש. חוצפן משהו, לא?
בשבת בערב התנהלה שיחתנו האחרונה, בעודי נוסעת עם חברות לעוד
מסיבה, והפעם בצהלה. במהלך השיחה לא אמרתי לקמצן לאן מועדות
פני, מהסיבה שידעתי כי הוא  -הבליין המושבע- ירצה לבוא,
והמשכתי לומר לו שלא אפגש איתו לעולם עד שלא יגיד את האמת.
אחרי מספר דקות אמר הקמצן: "טוב, שיקרתי לך, הרשיון חזר אלי
לפני יומיים" , אני עניתי לו :"אז שיקרת לי ואני לא מעונינת
לראות אותך יותר".
הקמצן ניסה להניא אותי מהחלטתי, אך ללא הצלחה.
שוב רווקה, יחד עם חברותיי, המשכתי לתור אחר מחוז המסיבה
הנכסף. הכל במסיבה התנהל כשורה עד לרגע בו נתקלו עיניי בעופר,
להזכירכם- החלק הראשון מהצמד החמוד עופר ואריאל. מייד בראותי
אותו, ובידיעה כי אין יותר מה להפסיד, שאלתי את עופר לשלומו של
אריאל וכמה זמן בדיוק כבר אין לו שלילה. עופר היקר, בנסותו
להפגין את קשרי החברות ההדוקים שלו עם אריאל, החל למלמל משהו
כמו לא יודע, לא ראיתי, לא שמעתי ועוד.
לאחר שנכנעתי משמיעת המלמולים פניתי לדרכי והמשכתי בעיניניי
השוטפים.
לאחר מספר דקות, כולו התרגשות, חזר עופר לבשר לי את הבשורה
המשמחת: "אריאל בדרך למסיבה", הם קראו לו כדי להציל את המצב.
לאחר כחצי שעה הופיע אריאל ומיד כשנכנס הבחנתי בו. חצי שעה הוא
עמד ודיבר עם מישהי ואחורי זה טרח לחפש גם אותי. ממש נחמד !
כל אותה העת ניסו חבריו, לשווא, לדבר עם חברותי הרווקות
המבוקשות. כאשר נמצאה האבידה הלא אבודה - אני-  החל אריאל
בהסברים לא מספקים, ולאחר חקירה ממושכת ועיקשת מצידי (מזל שור
או לא מזל שור) הודה בפשע החמור שביצע, והוא באמת היה חמור:
הקמצן סיפר בתמימות כי הרשיון היה ברשותו כל הזמן, מהרגע בו
נפגשנו, וכי הוא, לדבריו אותם אצטט, ברשותכם: "התבאס ליסוע
לרעננה כל פעם ולכן המציא את השלילה".
ואני אומרת: "יותר פאתטי מזה אין !"
הסברתי לקמצן כי אינני יכולה להאמין למשמע אזני, הוספתי שהוא
ממש דביל וקינחתי ב:
"הייתי ככה קרובה מלשכב איתך", שהיה רחוק מהאמת אך מהנה להגיד,
ועוד הוספתי שהוא יכול לספר לחבריו כי חברותיי לא מעונינות בהם
בגלל יחסו אלי.(מה קרה, שגם הם יסבלו אם הם חברים של דבר
כזה).
למרות שלא הסתרתי את תדהמתי הרבה, המשיך הקמצן לרדוף אחריי
ולבקש מחילה על הדבר הנורא שעשה, כמובן שניסיונותיו עלו בתוהו.
שבועות לאחר מכן נפגשנו שוב, במסיבה, כמובן, וגם אז העז הקמצן
לשאול למספר הטלפון שלי. ברוב חוצפתו ליטף את לחיי, וכמובן שמע
"לא" נחרץ.
ואני שואלת : how low can u go??????????????