בבית שלי יש הרבה סערות, תמיד היו ותמיד יהיו. מאז שההורים שלי
התגרשו הסערות לא עוזבות, לפעמים יש ניצוץ של שקט, אך זהו רק
ניצוץ. תמיד יש על מה לריב, תמיד יש על מה להתווכח והסערות
לפעמים מתונות ולפעמים מפילות, אך הן לא מפסיקות.
אומרים שסערות הן רעות - צריך להיזהר מהן, צריך לנסות להימנע
מהן ככל שאפשר, אך זוהי דרך של שוטים.

אני אוהבת את הסערות, בעיקר בגלל שאני שונאת את השקט, אני
שונאת את השקט בכל נימי נשמתי, שכן ככל שהשקט ארוך כך הסערה
חזקה, וככל שהשקט נמשך כך הפחד גדל.
אני מוצאת את הבטחון והשלווה שלי בסערה - אין היא מפתיעה, היא
לא טוענת להיות אחרת, היא מה שהיא ואין תחפושת.
השקט, לעומת זאת, מתגנב אליך אם אינך זהיר מספיק כדי לעמוד על
המשמר, השקט לוקח אותך אליו, מלטף ומחבק, נותן לך תחושת בטחון
רגעית, מנשק אותך, נותן לך כתף לישון עליה ואז כשכבר נוח לך
ואתה הכי פגיע הוא מכה, הוא מחליף תחפושת והופך להוריקן, השקט
הוא בעצם הוריקן בתחפושת, הוא מרמה ומזייף ומנצל כל מה שיכול
ובסוף, כשההוריקן הולך, השברים גדולים וכואבים יותר והנזק קשה
לתיקון.

בגלל זה אני אוהבת את הסערות, מי יתן וירבו הן בחיי, שכן רק
שוטה אוהב את השקט.