תמונת אישה של מודליאני
מביטה בי במבט עקום
אם אסתכל יותר מדי עמוק
אהפוך גם אני להרת אסון כמוה.

אני אומרת שאני זו היא,
כי בינינו מפרידות רק מאה שנים,
ובכל זאת, גם עלי נחה עכשיו אותה הבעה חסרת כח,
עייפה, דלילה.

מי שנתן לך שם, שיקר לך.
הוא המציא אותו רק בכדי שיוכל להתפנות לעיסוקיו האחרים,
במקום לשבת מולך, ולתאר לך את דמותך כפי שהיא,
היתה.
תמיד תהיה.

מאחורי ההריון המצוייר, וכף היד אשר לוטפת את הבטן,
והעיניים הכהות, שצבען בהיר ונעלם,
אני נבלעת לעייפות הרופסת, ולאותו המבט נטוי על הצד.

על מה את מסתכלת אם לא על חייך?
ועל גבעולי נשמתך?
ועלי, מולך, עכשיו, מנסה לנתק את רוחי מבת דמותך המיוסרת,
אבל לא מצליחה, גם כשהראש סובב לצד שכנגד.




ובכל זאת, לא בדיוק אותו הדבר.