העיוורון הכה בבנו לאור בוקר אחד לבן בוהק במיוחד. אולי היו
אלה הדמעות החמות שבכה עליו אביו כל לילה לפני השינה שנשפכו אל
תוך עיניו כשהיה תינוק ועכשיו טשטשו את ראייתו. אבל שנים חלפו
עד שהעיוורון ההוא התעורר מתרדמתו וקיבל צורה. בהתחלה רק
התבלבל הילד בין צבעים וחשב שפרחי הסביון ירוקים ושעלי הכותרת
של הורד שחורים וראה תמיד את חולצות אביו חומות למרות שהיה
מחליף בין כחול לאפור. אחר כך כשהחל גורב לעצמו גרביים והולך
לבית-הספר היה גורב בימינו גרב ורודה ובשמאלו אדומה בלי להרגיש
והיה מותח אותן כל גרב עד גבול הברכיים. ועדיין לא היה מרגיש
איך אחז בו הבלבול עד שפעם אחת היה משוכנע שאחת הבנות בכיתתו
צבעה את שערה בכחול וכשאמר זאת בקול שמע קולות של צחוק מכל צדי
הכיתה עד שהשתכנע לאחוז בשתיקה.

אבל האב היה בטוח שהעיוורון יטיב עם בנו והחל מתאר באוזניו את
העולם בפרטי פרטים כדי שיכיר הכל משמיעה. והיה הולך עמו ברחוב
ומלמד אותו ריחות כדי שיזהה בין ניחוח לחם המאפיה לאבקני
הפרחים וריח העורות הנמתחים בכוך הסנדלר והיה לוקח אותו לתחנות
האוטובוסים ומסביר לו את תחושת הפיח בפה ואת מכות הרוח בישיבה
ליד החלון בזמן נסיעה. ובעצמו חשב שילד עיוור יוכל להתחתן עם
בת השכן שאף-על-פי כיעורה היתה שמנה כל כך בישבנה ובירכיה עד
שגם שנים של רעב לא יוכלו להזיק לה וכך ישלם לאביה אשר הציל את
אמו במחנה כפי חובתו. אבל ההתרועעות עם השכנה רק החמירה את
חוסר כשרונו של הילד לראות עד שהחל סומך עליה את ידיו כדי שלא
ליפול. והיא שהיתה מבוגרת ממנו בארבע שנים וגבוהה בראש אמרה
בתחילה שתהיה לו עיניים ובצליל קולה היתה רומזת לו תמיד על
מהמורות המדרכה ומדמיינת איך כשיעמדו מתחת לחופה הרב והאורחים
והיא ואמה ואביה ואחיה ואחיותיה ואביו יהיו כולם בעיניו צללים
זקופים בשדות אור ועל פניהם חיוכים בוהקים מאוד עד שלא יבדיל
בין כלה לאם כלה ובין רב לאב.

ואז כשהגיע כמעט לגיל הבר-מצווה והחל לפקוד את בית-הכנסת היקי
של אביו גילה אחד מן המתפללים על אוזניו של הילד העיוור שהיה
לנער את הסוד המשפחתי הנורא שעשה שמות לאורך השכונה כולה: אביו
אומר קדיש יתום על אלוהים בכל שבת בבית-הכנסת וכולם יודעים כי
הוא עיוור את בנו בכוונה כדי שלא יחזה בסבל העולם או כדי שאם
מישהו יקים מחדש את המחנות ימות בנו ראשון בלי להתבלבל שנים
שאין בסופן הצלה בין ייאוש לתקווה. ומישהו ברחוב סיפר שאביו
עיוור אותו כדי שלא יראה כמה הגרמניות יפות ולא ילך עם אחת מהן
ויסרב להתחתן עם הבת של ההוא מהמחנה שהציל את סבתו.

והקהל בבית-הכנסת כשהסתברה ליושביו סיבת הקדיש יתום אשר נמשך
זמן רב מדי אחרי תום שנת האבל על אמו לא ידע איך להגיב האם
לענות אמן או לשתוק. ומישהו מן השורה האחורית אמר שלאבא של אמא
שלו היה בית-כנסת רפורמי בדרום גרמניה אז כדאי שילך הנכד
ויתפלל אצל הרפורמים גם בארץ ממילא אין להם אלוהים ומה הוא
רוצה מהם. ומישהו אחר סיפר שבנו המתעוור הוא חלק מהתוכנית של
האב להקים זרע אשר לא ראה את אלוהים רק שומע את אביו מתכונן כל
שישי בצהריים מול המראה בשעה שהוא מתגלח מרעים קולו ביתגדל
ויתקדש שמה רבא מתכנן איך יפאר וירומם את האל המת ומשתדל לומר
את המילים במבטא גרמני כבד ובניגון מתאים.

אביה של בת השכן שגדלה מאוד משנה לשנה סיפר כי הוא הכיר איש
שישב שבעה על אלוהים אחרי המלחמה ושקראו לו אדולף והוא סירב
לשנות את שמו או להוריד את שפמו הגדול. אבל כולם ברחוב ידעו
שאין דמיון בין שני המקרים כי אביו של הילד העיוור נולד באמצע
המלחמה והיה תינוק לאורכה ולא נשארו לו זיכרונות מן הזוועה ואף
פעם לא ראו עיניו את כל קרוביו שנרצחו. וכולם הסבירו אחד לשני
בין השורות של בית-הכנסת שטוב יותר יהיה אם ילך הוא אל
בית-המשוגעים שמחוץ לגבולות העיר ויתפלל שם קדיש יתום על
אלוהים ולא יאמר אותו בבית-כנסת של אנשים מנומסים ושפויים.
וכשהוא היה מגיע לעושה שלום במרומיו היו מפיצים שמועה שהוא
מאיים לא להסתפק בשנה אחת של קדיש יתום על אלוהים אלא עומד
להמשיך עד מאה שנים.

הבר-מצווה של הבן עברה בשקט מתוח וכולם חיכו לראות אם האב
יעמוד לומר את הקדיש יתום שלו או יניח לאלוהים יום אחד ורק הבן
לא הבין ממה כולם פוחדים ולמה הם לא מניחים לאביו דווקא קולו
יפה מאוד בקדיש ואיזו תפילה היא יפה יותר מזו ומי עוד בבית
כנסת אומר בכזאת כוונה יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא
ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמה דקודשא. נראה היה לו שאיש בבית הכנסת
לא מאמין באלוהים יותר מאביו אשר לפחות טורח לשלוח התגרות
לשמיים כדי לראות אם תישלח מהם אש או תפצה האדמה את פיה כדי
לבלוע אותו כך שסוף סוף תיפסק השתיקה הארוכה הזאת של האלוהים.
והבת של השכן הגנה מאוד על הבן העיוור שגדל ואמרה לו כמה נעים
זמירות הוא ואיך קולו מילא את ההיכל בקריאה בתורה והסבירה לו
שאם הוא רוצה לעצור את השמועות הרוחשות סביב אביו עליו לבכות
אל תוך פיו עד שיעשו אותו הדמעות אילם ושותק כמו אלוהים.

והוא נזכר איך בכה כמה פעמים כשהיה ילד קטן בזרועות אביו
והדמעות נכנסו אל תוך פיו ובאמת קולו של האב הצטרד ועכשיו
כשהוא כבר קרוב לאביו בגובהו החל בוכה על הכאב שגורם העולם
לאביו ועל השמועות ההולכות ברחובות עד שפיו של אביו נמלא דמעות
וקולו נאלם. אבל האב המשיך לעמוד בקדיש יתום ולנענע את גופו
וראשו והקהל המשיך לענות אחריו אמן לפי קצב תנועות גופו. ואחד
המתפללים הצעירים בבית-הכנסת הפיץ שמועה שהנה האלוהים מאיים
להביא אילמות על כל הקהל אם הם לא יפסיקו לענות אמן אבל כולם
פחדו מפני כבודו של המתפלל האילם וחוץ מן המתפלל הצעיר איש לא
שתק באמן. אבל הם החלו מחפשים אחד אחד מניין יקי אחר בשכונה
להתפלל בו אבל כל בתי-הכנסת האחרים בסביבה היו של ספרדים או
פולנים אז הם קיוו אולי אלוהים יכה אותו בחירשות עד שהוא לא
ידע מי עונה אחריו ומי שותק. אבל כולם ידעו שהאלוהים יקפיד
לשמור על אוזניו מכל משמר עד יומו האחרון.

יומו האחרון של האב החזיר את הבן לשבת שבעה בבית-ילדותו ואחר
כך החזיר אותו גם אל בית-הכנסת היקי של אביו והעיוורון החל
מתקלף מעיניו כשהחל אומר גם הוא קדיש יתום וקולו מתגבר כשפיו
אומר בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב
ואמרו אמן. ופתאום חשב כי לא יוכל להפסיק לומר את הקדיש אחרי
שנה ימשיך יובל שנה ימשיך מאה שנה לומר קדיש יתום על אלוהי
אביו. ואשתו שמאז ילדותם עוד שמנה מאוד מאוד החלה מפחדת אולי
כשיפקחו עיניו שוב לא יאהב אותה ופתאום יחשוב כי אביו נתן לו
אישה לא יפה לחיות עמה את חייו ויחפש נשים יפות אולי בין
הגרמניות והיא התחילה בוכה לילה לילה אל תוך עיניו מנסה להיזכר
האם אביה סיפר לה פעם על ילדותו שטרם למלחמות ועל בתו הראשונה
שהיתה רזה כל כך בסופה.