[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אלמוג בן אמירה בת סלימה בת סמרה

הערה לפני ראשית הסיפור:

סיפור זה מהווה המשך, מעין פרק שני, לסיפור "אמירה בת סלימה"
(הנמצא כאן: http://stage.co.il/s/396457 ). אם נמשיל את
"אמירה בת סלימה" למפתח, הרי שסיפור זה הוא חור המנעול. לפרק
הראשון צירפתי הערה בה ציינתי כי לא רק שאיני קרוב משפחה
לאמירה הס (המשוררת, לא העיתונאית עמירה הס), אלא גם איני מכיר
אותה מחוץ לספרי השירה שלה. בינתיים השתנו מעט הדברים.
כאשר הסיפור ההוא עמד להתפרסם בכתב העת "הכיוון מזרח", ביקשתי
כי לפני פרסומו הוא יועבר לעיונה של אמירה הס, כדי שלא אפתיע
אותה והיא תהיה מוצאת את פניה בעיתון בלי הכנה, ותיפגע מן
השימוש שעשיתי בשיריה בלי ידיעתה. כמו כן רציתי לקבל רמז
לתחושותיה לגבי הסיפור ההוא, לגבי הדרך בה אימצתי אותה להיות
לי אם ספרותית.
באותו יום בו הועבר אליה הסיפור, לאחר שקראה בו, היא התקשרה
אלי והשאירה לי בתא הקולי הודעה אשר נפתחה במילים: "שלום אלמוג
ב., מדברת אמירה בת סלימה...". לא ידעתי אם היא מכנה עצמה כך,
כשם הסיפור, מתוך כעס על הערבוב שעשיתי בין מציאות חייה לבין
בדיון כתיבתי, או שיש בקולה הזדהות.
אחר כך, כאשר דיברנו, שמעתי ממנה כי בתחילה כעסה כשנודע לה מפי
המפיקה של כתב העת שאיזה כותב צעיר לקח את מילותיה ועשה בהן
כראות עיניו, וניצל אותן, שהן שלה, לצורך בניית עולמו שלו.
אבל, הבהירה לי אמירה, כאשר סיימה את קריאת הסיפור הכעס התפוגג
והיא החליטה לאשר את פרסומו. באותה שיחה היא אף הציעה שניפגש
כדי לדבר וליצור, וכך אומנם עשינו.
כאשר נפגשנו חצי מן ההמשך ל"אמירה בת סלימה" (ולאו דווקא חציו
הראשון) כבר נכתב, ואני חוויתי מעצור כתיבה בהתפתחותו של
הסיפור לכדי סיפור שלם (אולי מכיוון שהקדשתי את זמני לעבודות
שצריכות היו להיות מוגשות לאוניברסיטה, ולהכנות לקראת עבודתי
כמורה).
בפגישה בינינו, בביתה של אמירה, סיפרתי לה קצת על עצמי, שאלתי
אותה על עברה ועל חייה ומחשבותיה, וניסינו מעט כתיבה
אינטואיטיבית משותפת. העליתי בפני אמירה את הרעיון שאולי אכתוב
ביוגרפיה בדיונית אודותיה, מזווית ראיה של בן שהוא חצי אמיתי
חצי שיקרי. לרגע עצם הרעיון החמיא לה במידה כזאת שהיא שקלה
להסכים, ואז סירבה.
ולאחר הפגישה פתאום יכולתי להמשיך את הסיפור זה, ודברים
משיחתנו, ומן הכתיבה האינטואיטיבית המשותפת, התגלגלו אל תוך
פרק הזה (שבתחילה, לפני שנפגשנו, אמור היה להיות מעין הכרזת
עצמאות שלי, וניסיון שלי לקחת חזרה את המילים, לתת למילים שלי
מקום, לפני שהחיפוש שלי נודד אל מילותיהם של עוד כותבים רבים
אחרים מבני בגדאד). אין כאן, אם כן, ביוגרפיה, לא בדויה ולא
אמיתית, של אמירה הס, אבל גם כאן אמת ושקר מתערבבים מתוך יחסים
סימביוטיים, כמו בחיים.
בפגישתנו הקריאה לי אמירה שיר חדש אשר הרגשתי כי מילותיו יוכלו
להוות מעין הקדמה או סימן דרך:
"טרם נשים פרגוד על הזכרונות, כמו פושי [רעלה] על הפנים,
נתערטל מעט להראות איך זנינו מאוד מכל חלון, השתלשלנו כל כך
רחב, כל כך מיצר הלב על כך שלאורך ורוחב החופים, הגוף רצה את
נפשו כמו שתי וערב".





אני אלמוג בן אמירה בת סלימה בת סמרה, אמי איימה לשכוח בית
הוריה ולשנות את שמה, ואחר החלה משננת בשירים שמות ואילנות של
שמות ודורות על דורות. וגם אני אחריה, פתאום ממרחק כל השנים,
לומד לשנן שמות, לומד לכתוב את שמי ושם אמי ושם אבי ושמות
הוריהם והורי הוריהם. אני כותב את השמות כולם על הנייר שלא
ימחק, שלא ימחקו, כותב על קלף ובמגילות, יוצר אילנות יוחסין
ארוכים מאלו שבספרי הנביאים, רוצה עד אברהם, עד נוח, רוצה עד
אדם הראשון וחווה, רוצה לדעת מאין באתי ואיך עברו שנותיי
במחילות הדורות, רוצה לתלות האילנות על כל לוחות המודעות, רוצה
לכתוב בכל השפות בהן דיברנו, בערבית ובעברית, וגם בשומרית
ואכדית וכנענית וארמית. רוצה להיאבק בזיכרוני ובהתרופפותו,
לראות את הפנים מאחורי הרעלות.

רוצה לכתוב שירים, לומר לעצמי לחשים מרגיעים והשבעות כמו: "לא
לפחד לומר את המילה נוסטלגיה, לא לפחד ללחוש געגועים, לא לפחד
לומר: יש לי עבר מונח בתוך קופסא של זיכרון נעול. לא לפחד
לקנות לי מפתחות, לתור אחר קרובים ורחוקים, לא לפחד להצמיד
עיניים לחורי המנעולים, עד שהכל יפתח, עד שאוכל להגניב מבט אל
פנימי. לא לפחד לומר: אני אדם שוכח אבל יש לי זיכרון שלא מוכן
לשכוח אותי". לא שוכח איך לשון אמי חגה חגה במסלול כואבים,
הרבה הרבה לשונות, ואני משנן, לא מולה, מול המראה במקלחת,
בשפתיים מדממות: "אני יליד ירושלים מוכן להישבע כי יליד בגדאד
אני", לא שוכח את פני הינשוף של אבי מביטים בי בשנתי, עכשיו
בחדר בית-החולים, לא שוכח את סיפורי אמי על אהובה הראשון, ועל
נצנוץ בדלי הסיגריות שלו במטבח הוריה, לא שוכח את סמרה וסלימה,
לא שוכח את חיים יצחק יהודה ואת יחזק-אל עליו השלום, לא שוכח
את סביחה ווניה ואלקה, את עליזה ועזרא וסניורה ולורה הזכה, לא
שוכח את יעקב דהוד רובן ברזני, לא שוכח את שאול בן מרסל וששון
עינצ'י וכרים ואילן, לא שוכח את חכם הרון ברזני והמשוררת
אוסנת.

לא שוכח איך אמי שוב ושוב אומרת: "תמיד אנחנו לכודים בתוך עיר,
אם זאת בגדאד, אם לונדון ואם ירושלים, רצים בחוצות מקום זב
שיגעון, כלואים במרחבי פסיכוזה עם כאב עוועים נורא, כמו רוח
משברת קני סוף ללא תנועה, או דמעות יבשות המתאמצות לשרוק
ונשכחות בתוך דממה רצוחת זהות הנעה ונדה בלי מנוחה". כל הזמן
מדפקים על שערי הזמן הנעולים ועל שערי העיר הנעולים, מבקשים
לחרוג משלטון הימים, להיחלץ מן הזמן העתיק בו סגרו עלינו
חילופי זמן השמש והירח ולהטוטי זמן הרחובות הריקים והשווקים
ההומים, כל הזמן בלי הצלחה. וכך אחרי שנים של חילופים אי-נראים
בתוך עצמה התייאשה אמי מן השירה הפזורה, אמרה: אם לא אקיא לבי
- כמו לווייתן מעמקים או כמו היפופוטם - נהרות ענק, לא יתחולל
בי השינוי האמיתי, לא אהיה אחרת, אקלל בשפות נשתקות, אסחף אל
חופים בלי אגיע, אתאים עצמי לזרמים, אוותר ויתורים בלתי
אפשריים, בלי לנגוע בקצוות, בחצרות.

וכאשר ראתה כי בנותיה נוטשות את שירתה בלי לקרוא בה, בלי לגעת,
ושמעה אותן אומרות לה לעזוב את היצירה הממיתה את נפשה בטרם
תשתגע ולקנות לה מקצוע אמיתי עם סדר יום קבוע, ציירה אותן
במכחולה בגוונים של כחול בלי לומר להן כמה אי-אפשרות יש
במילים, גם שלהן, כמה היא רוצה ולא יכולה שהן תכרנה את אמן
שטרם המילים, שהיא ערש המוצא. וכך שנים היא צמצמה את העולם
סביבה, תפחה תפחה בתוך עצמה, עד שחשבה להתפקע, עד שהתחילה
מדברת אל עצמה, אומרת: "כל הזמן התחבאתי בעולם בלי לדעת מה
תווי פני, עכשיו אם רק אחביא את העולם אראה סוף סוף את כל תווי
פני בלי לנפץ את המראה". ושנים חיפשה ילדים שיצאו מרחמי אחרות
לאמץ אל לבה, בכל מקום, חושבת אולי תהיה בשבילם אם אחרת, אולי
תהיה גם עזה גם עדינה, תלביש אותם לאט במלמלת מילותיה ותסיר
מהם את הצורך בשירים, עד שיתנתק לו חבל הטבור של השירה, חבל
הטבור הקושר גם בינינו, חבל הטבור הארור המשקר לה סחור סחור כל
הזמן לא נותן לה מנוח, משאיר אותה בת ערובה של הבטחות כזב
להיקרע, והיא מפחדת משליחותו האיומה, לא יודעת לאיזה צד של חבל
הטבור תתנקז השירה.





הרבה מראות מעמידה אמי, בכל החדרים, לפני ולפניה, הרבה מראות
נושא אני עמי. ואני יודע כי בבואי לשים זיכרון לסיפור אמי, אני
יכול לכתוב אותו בגרסא חדשה, ולפתע אין היא מסרבת לקריאות
המטבח ולקריאות השום והבצל וקליפותיו, ושם, בין הסירים והאדים,
מול התנור הגדול, אמי מתירה שדיים קשורים ומספרת על צ'קרה
בגדאדית שהתלבשה על בולבול לא נכון והרבתה בלבול בין נהרות
גן-עדן. אני יכול לכתוב אותה גרסא חדשה אך חייב להיזהר, כי קול
המואזין בבגדאד לא בכה את סגור נפשנו, רק כאן כוהנים של דת
אחרת הפכו לנו בני ברית של מנגינה. אמי הכריזה אז, כשעמדה על
דעתה, על זיכרון עולם של ריח אוהלים שלא יקפח נפשנו, ואני יודע
עתה כי בגרנו אך פנינו לאין כיוון. ועכשיו אנחנו כותבים
בנוסטלגיה דקה, דור שלם של סופרים צעירים שופכים דמעות כל לילה
על ערים שלא ראו, ממש כפי שמספרים עלינו בעיתונים, כולנו
מזרחיים חמי לב ומזג מסלסלים ערבסקות של בכי וגעגועים בהרבה
מילים. ואולי אם אומר לך, אמא, שמתוך יגוננו, אשר הוליד בשעתו
את ספרייך, יצאו גם ספרי, ספרים הרבה שאעמיד לגולתנו, תשמחי?
או שאולי תאמרי לי, כדרך אבות אל בנים: "בני הזהר עשות ספרים
הרבה אין קץ להג ויגיעת בשר".

אמי אומרת כי אני אחד הלכודים, אחד הניצולים הממשיכים לרוץ אין
כוח, ובחשכת פניהם ניצוץ משווע אור, דרכם הרבה מעגלים
שבלוליים. אמי אומרת לי: "אתה הרבה בריחה, הרבה אין אונים,
ואיך כל הזמן התחבאת סינרים, בלי לדעת שם לתווי הפנים? עתה
עליך לשרטט מפה לשנינו, כי שוב אינך לכוד ברחם אמך, אינך כלוא
בביולוגיה, נולדת כבר אל תוך העיר הנושבת, אל תוך הזמן האכזר,
ורק לך כוח לצייר לנו מוצא להיחלץ מהשתקפות עצמנו". אבל, אני
משיב לה, אמא, אני מפה שנמחקה, הרבה צעקות בודהא שקט בחדרי
הלימוד, הרבה זיכרון נשמט בין אצבעות שותקות, ואין מזרח ואין
צפון בתוך ערי הכבישים והגדרות, אין דרך ללכת בין הנשמות. אבל,
אני אומר לה, אמא, בתוך ירושת שתיקת הזיכרון איני מוכן לשכוח
איך אחרי שיצאתם מן המעברה פנית אל סבתי, ואמרה אמירה לסלימה
בעיניים דומעות: "כל היהודים יידיש, אמא, כל היהודים יידיש. רק
אני ערביה, אמא, שפתיי מדובבות ניב גרוני בחיתוכים קשים. בתך
ערביה בת ערביה, אמא, רוצה ללמוד דיבור רך ומלטף, רוצה לשים
חיוך בסופי מילים, אמא. כל היהודים יידיש, אמא".

ואני שעוד לא נולדתי באותה שעה הצטרפתי להתקוממות אמה, וניסיתי
לומר לה במילותיה שלה: "שכחת את עצב מחשבתו האחרונה של אביך
לפני מותו, איך כאב את מות שפתו שלא הוריש אותה לאף אחת
מבנותיו, אביך שנפקד מקומו כי מת בעודו בחיים מתוך אלם שפתיו,
שכחת? שכחת אמירה, בתי, שכחת? אל תישני אמירה, אל תישני, היי
משמרת עצמך, משמרת עצמך לא לנום, שמרי עצמך לקום". אבל אמי כבר
שכחה, אחר הרבה שנים ישראליות, איך החליטה ללמוד יידיש מפי אם
פולניה שאימצה לה בבית אחת מחברותיה, ועתה היא מסרבת לכנות
עצמה, אחרי שהעמידה הרבה בנות ונכדות בעברית, ערביה בת ערביה,
ומבקשת לעצמה שורש יהודי, על כן אמרה לי: "אני לא ערביה, בני,
וגם אתה לא. לערבי שורש אחר, בני, ואילו אתה ואני מאותו גזע
חלול של יהודי נימול וכואב לו קצה הזין".

ולא בלי פחד לענות אמרתי לה, לא מחכה לתשובה: "גם ערבי נימול,
אמירה, גם אני. אותו כאב בקצה הזין. ומי מל אותך, אמא? מי מל
את אמך סלימה או את בנותייך? איפה הכאב שלכן? אני ערבי בן
ערביה, אמא, אבל הערבית שלי אילמת, עילגת, מקללת את עצמה, ישנה
במקלטי נפשי, מסתתרת מבני-משפחה מאחורי תריסי העברית. והעברית
שלי דוברת, אמא, שוטפת, לא שותקת, מחפשת את עצמה שכבות שכבות,
גלויות גלויות וכסויות כסויות, מנבאת בואם של אלוהים ושל ימים
קשים, מספרת גלויות וגאולות. הערבית שלי פוחדת, אמא, אומרת
בעברית בשקט אהלן אהלן במפגשים הביתיים, ומול כל שוטר עובר
ברחוב שולפת תעודת זהות, מצביעה על הסעיף המסגיר: אנא יהודי,
אנא מן אל-יהוד. והעברית שלי חירשת, אמא, לפעמים חרשת מאוד".





ואבא שלי, עזורה, שלא מספיק דובר בו, תמיד עומד בצד ומבטו שקט,
ולוואי יוליד את גופי מחדש בלי צורך בסיפורים. והוא שוכב עתה
במיטת חוליו המעלימה אט אט את פניו, אבי שהיה אומן גילוף
בנשמות, שהיה אומן סיתות הנפש ושיוף זיפיה הגסים. וודאי הוא
מקונן עכשיו בתוך לבו, וודאי הוא מתפלל עכשיו בעשר אצבעותיו,
מבקש מאלוהים: "שמרני אלי כאישון בת-עין: הצל-נא בכנפיך
הרחמניות על מבטי, שלא אצטרך לראות דבר, החדר נוצותיך החנונות
אל עומק אוזניי, שלא יהיה עלי לשמוע קול, חוס על פי שלא אומר
מילה ולא אתחייב בדבר ולא אשא שמך הקדוש לשווא, עצור את לבי
שלא ארגיש, ואת מחשבותיי שלא אדע מרע עד טוב, ואת רגלי שלא אלך
מקרוב ועד רחוק, ובאחרונות נוצותיך העמד אוהל מעל ערוותי ברוב
טובך, שלא יהיה בי מין מזכר ועד נקבה, שלא אוכל להעמיד לפניך
צאצאים אשר יפרו את שלוות עולמך, שאוליד עצמי חדש בגוף אחר בלי
זיכרון ובלי רחם או חיוב מצוות מילה".

בילדותי סיפר לי אבי את כל אגדות הערבים וימי הח'ליפים, ובעיני
רוחי לא היו לא עיראק ולא סוריה ולא סעודיה, ובמקומן קמה לתחיה
אימפריה ערבית גדולה, מהודו ופרס ועד מרוקו וספרד, ובגן הילדים
כשנשאלתי מאין באו הורי לארץ סיפרתי כי מוצאם מבירת ערביא,
אותה ערביא גדולה אשר כולה מדבר סהרה צפון אפריקאי, כולה אגדות
וחולות נודדים אל תוך עיניי, כל כך הרבה חולות דקים חדרו את
רשתית עיניי עד שכובתה ראייתי ושוב לא האמנתי בקיומן של כל
הערים האגדתיות הללו, בבל ובגדאד ונינווה ואשור וחלב
ואלכסנדריה, והן היו בעיניי כולן פטא-מורגנות של בדווים-יהודים
מן התנ"ך שבאו לארץ על כנפי נשרים, מגולגלים במרבדי קסמים,
להקים כאן בחולות ובסלעים ים של אוהלים ופחונים.

וכל ילדותי התמלאה בסיפורי המעברה, על לילות חורף בהם מיטות
צפו בין האוהלים בנהרות הגשם ושבשו את סדרי המשפחות, וכך ילדים
החליפו אמהות ונשים החליפו בעלים. ואבא סיפר על הרומני אדולף,
אשר גר באוהל הקרוב לאוהל משפחתו, ולילה אחד של גשם החליף בינו
לבין אמו, וכך היא התעוררה לצד אשת הרומני וילדיו, ואדולף
התעורר לצד אביו, סבא שלי, אשר אמר לפני מותו שהוא מרגיש כי
הוא נתלה על ארץ-ישראל כמו המן על העץ. והרומני אדולף התעורר
במיטתו החדשה גאה, נשק לילדיו החדשים ויצא להסתובב בשבילי
המעברה המוכרים בחזה נפוח, ואיש לא חשב לומר לו "אדולף בא
מגרמניה" או להזכיר את אדולף האחר, והוא לא חשב לקצר את שמו
לאדי. ורק אחרי שנים, כשעזב את המעברה ועבר לעיר וילדיו היו
שבים מבית-הספר בוכים, מתחננים שיחליף את שמו, התחיל קורא עצמו
אהרון, אבל בלילות היה עדיין אדולף צף בסירת מיטה בין אוהלי
המעברה, בין עיראק לרומניה.

ואבי אמי, סבי השני, היה אומר לי בילדותי חוסה לארס ומתכוון
לפעמים לארץ ישראל, ואני לא ידעתי, לא הבנתי, רק צפיתי מן הצד
בצעדיו האציליים, בידיו האסופות מאחורי גבו, בשערו הכסוף בו כל
שערה היתה ספורה ומונחת במקומה, בשפמו הלבן המוקפד, בחליפתו
השחורה, ובאצבעותיו המתוחות באחיזת אולר, מסירות קליפת תפוח
בישיבה על ספסל גן ציבורי, ואוכלות אותו פלחים פלחים. ואמא
לימדה אותי קינה על גורל משפחתי: "כשהגענו לארץ הסתכלו עלינו
מלמעלה למטה כאילו היינו שרוך נעל, ואיש לא ידע על ארבע הבתים
שהיו לאבי, או על יופיה של בגדאד וההיסטוריה הארוכה שלנו ושלה,
איש לא שאל על המנהיגים שלנו והמשוררים שלנו והרבנים שלנו. לא
רצו לדעת, אולי קיוו כי כמו בחזון נביאנו יחזק-אל ישבנו בבבל
ובעיראק בין הנהרות כעצמות יבשות הממלאות בקעה וממתינות
שיינתנו עלינו גידים ויועלה עלינו בשר ויקרם עלינו עור ותינתן
בנו רוח. קיוו כי במשך אלפיים חמש מאות שנות גלותנו מאדמת
ישראל שכנו בקברים, ולא בתוך בתים רחבים וערים בצורות ואוצרות
תרבות ורוח שעל פיתוחם שקדנו דורות. קיוו כי כל זמן גלותנו
ישבנו וחיכינו לבוא אחינו גואלינו בני המערב.  ואנחנו לא
התווכחנו אתם, לא רבנו בגלל הבושה להרים את הקול ובגלל
העדינות, קיבלנו הכל גם כשעברינו הפך חזיון תעתועים בספריהם
וידי הסופרים שלנו נאלצו לחטוב עצים, קיבלנו הכל גם כשנאלצנו
להצטופף בצריפים ופחונים חסרי שם וזהות, ועשינו את פנינו שיש
יציב מול כל המתעמרים, אבל בפנים נפלנו מאוד, התחלנו חושבים על
עצמנו כל מה ששמענו אותם אומרים עלינו, וגופינו התמלא
בצעקותיהם ולחישותיהם. ופני אבי היו שיש יציב מגולף בצורת
כפיר, אבל בפנים נפלו מאוד".

אמי סיפרה לאהובה הראשון כי בגיל שמונה, כשבאה מעיראק עם
הוריה, לא הכירה לא פולין ולא גרמניה ולא שווייץ, הכל היה
פטא-מורגנה רחוקה, עולם אחר. ואחר התמלאה סקרנות של ילדה לפגוש
עולם חדש, ובעינייה התפשטו כמיהות לזר וליפה, מבקשת להגר הרחק
מכיעור פחון הוריה במעברה ומשפתם הארורה שהפכה משפת אוהב לשפת
אויב, לא לשמוע בדלכ ברחוב, ותמיד היתה מקשיבה מבחוץ, צופה
מרחוק על האנשים החדשים והגבוהים, מנסה לחקות את מבטאם ולאמץ
את מבטם הגאה, לבה שבוי ביד עיני הבלונד שלהם ושערם הכחול.
והוריה היו קוראים לאשכנזים "היידיש הללו" במרירות, אבל היא
החלה לחבב את אויבי משפחתה, מחפשת לה זיכרון אירופה, חושבת
אולי אם תקרא על עולמם תוכל להצטרף עליהם: "וקראתי ספרים על
גרמניה, על צרפת, על רוסיה, על השואה, וכשהתבגרתי אל תוך כתיבת
השירים, השתדלתי לכתוב שירים על פולין, על גרמניה, על איטליה,
והחבאתי את השירים על בגדאד. התביישתי, שלא יאמרו האנשים זו לא
שירה, זו לא קולטורה, אלו סתם געגועים מזרחיים. שלא יאמרו הנה
עוד אישה בוכה. לא רציתי להיות געגועים מזרחיים, לא רציתי
להיות עוד אישה בוכה. וכך לא כתבתי מעולם דבר על שמונה השנים
שקדמו להגירתי והגירת הורי, משכנעת את עצמי שכוח השכחה חזק
מכוח הזיכרון, משתכנעת שכוח השתיקה נחבא מכוח הדיבור".

ועכשיו אמי מספרת לי איך גדלה כנער וקשרה בבד גס את שדיה אל
פנים גופה עד שלא יכלה עוד לעמוד בכאבים, עד שכל חוויותיה
כאישה פרצו אל חוץ גופה וביקשו ממנה להתיר קשרים. אישה מהות
אחרת, אומרת אמא, ואני, אחרי שקראתי אלפי גברים בנעוריי והלכתי
שולל בניסיונותי לכתוב כמוהם, קורא אותה וכותב דרכה מהות אחרת,
מהות לא שקופה, מהות של הרבה ניסים והרבה סבל. וכל ילדותי אמרה
אין מהויות, גברים, נשים, רק בני אדם, שניהם אדם, אך בגרותי
מסרבת לשכוח כי אמרתי אדם, לא אמרתי חווה. אמרתי כולם אדם,
כולם גברים, ואמי אישה, אמי חווה, יודעת הכל אודות חווה,
תובעת-לא-תובעת ממני להיות בנה, בן-אדם או בן-חווה. ועכשיו אני
קורא בשירה שלה, והיא ספונטנית כמו התקף אפילפסיה, מטורפת כמו
הזיות כימיקליות, רכה כמו שפתי הערווה, ודרכה גם אני פתאום
אישה, כותבת את חייה וחיי אמה.
ואמי שואלת, כמו ששואלת אם שלא יצאת מבטנה, שהיא תמיד הבטחה
אילמת שלעולם לא נאמרת, אם אני רוצה להתלבש בגוף אישה, בגוף
אם, וללדת את עצמי, לתת בי אהבה מליון דודים, להיות חדיר ובלתי
חדיר, להיות עצמי ומחובר לנשמת אחר, להשתלב ולהיפרד, להיות בן
מין וחסר מין, לשבות מן ההתעלסויות של היום יום ולהגיע אל מעשה
האהבה הנצחי של האלוהים, לא לקרוא לזה אהבה, לקרוא לזה תאוות
קטנות של כלי מנגינה חסרי מיתרים, לומר שאיני רוצה נצח, אני
רוצה שבוע של עירום הנפש והגוף, לבדוק כיצד ניתן להגיע עד קצה
הבשר, לומר אני רוצה למכור עצמי בבשר תמורת בשר, רוצה להיות
תמורתו, רוצה לעשות תמורות בפני אהוב או אהובה, עד ששנינו נכנס
להריון, עד שכל גופנו יתעגל, עד שאני אוכל לחזור אל פנים הבטן,
ולהיוולד שוב ושוב, כל פעם נשטף במי השפיר, מתלכלך עם השלייה.
רוצה להיות חיטה פוריה, רוצה להיות מים חיים, רוצה להיות עפר
בפיות השותקים, רוצה להיות כפר נטוש מזה דור, רוצה להיות שיח
סברס דוקר מסמן גבולות.





אמי מבטיחה להיות לי שהרזאד, אשר נשאה עמה את כל הזיכרונות
והשירים הערביים, והיא מיישנת את גופי במיטת מילותיה, ואז
משכנעת את לבי לא לישון, תתעורר, אסור לשכוח, משאירה בכוח שברי
מילים את הוריה בחיים עד גבול ארץ המוות, עד ששוב איני יכול
להישאר אדיש לעברי, עד שאיני יכול להיכנע שוב בחופזה לקסם של
שקר עתידי. והיא מציעה שנגנוב לעצמנו חזרה את אבא, אבא הרדום,
המאבד יום יום את תווי פניו הדוהים יחד עם מיטת חוליו
בבית-החולים, ונביא אותו בגניבה רך פיז'מה הביתה, ולילה לילה
נשב לצד מיטתו ונספר סיפורים על עצמנו ועל אחרים, את כל
הסיפורים שמן הזיכרון ומן הספרים, עד שנחזיר לו את תווי הפנים,
עד שנעורר את לבו לגעגועים, לא למות עזורה, לא למות, להרבות
נשימות ופעימות, כי לפעמים מתעורר אדם מתוך הסיפורים, כי
במילים יש כוח להשיב חיים.

נתחיל מן הסיפור שלנו, היא אומרת, מן הזיכרון שלי ושלה, מן
המשפחה הפומבית והלב הכמוס. שנים למדת הכל בעיקר מפי זרים, היא
לוחשת לי, שמעת על בגדאד בכל מהדורות החדשות ובין דפי
העיתונים, ועתה עליך לשוב אל המשפחה, כי כך כל הסיפורים
מתחילים, מן המשפחה, מן הפנים הדומות של אמא ואבא, של אח
ואחות. נבלוש האחד אחר השני ונשלים פרטים שלא ידענו, וכך נבנה
מחדש את עירנו בזיכרון, ונרבה בה מסירות בנאים, ונלחש לה
תפילות אוהבים, ונתחנן כל אחד אלי אביו שיפקיד שלוותנו בידיו
וישוב אלינו. ואחר כך נשמע על בגדאד שוב מפי זרים, ולבסוף מפי
כל אחינו ואחיותנו, ונחפש אחר הרומן הבגדאדי הגדול, לילה לילה
נספר את עירנו עד שהיא תבנה בלבנו ונהיה כקוסמים מלחשי לחשים
מכשפי כשפים בוראי יש מאין ונס מחול וזיכרון משכחה.

אבל, אני אומר לה, אמא, הבעיה אינה בספרות ועל-כן גם הפתרון
חייב להיות מחוץ לדפי הספרות, אנחנו חייבים פוליטיקה של מעשים,
של זהב וכסף, אי אפשר להישאר כל הזמן סגורים בתיאולוגיה של
מילים, כלואים בשבי הדיבור והכתיבה והתפילה, בצינוק האסתטיקה
החרוזה והפסוקים הכפולים. אבל היא, גם אחרי שהתייאשה אלף פעם
מכתיבת השירה, לא מוכנה להסכים, אומרת לי עם קול רעם קולה:
"שוב אל השולמית אשר לקול דודה מעיה חמרמרו, לך אל המדרש ודרוש
עשרה מאמרות בהם העולם נברא, חזור אל הזוהר ואל הסוד הנמצא
בגימטריה של השמות, פנה אל הכוכבים אשר נולדו במיתוס בבלי, שנן
את אנומה אליש מול פסילי אלוהי בבל, ספר לילדיך את עלילות
גלגמש ואנכדו בלילות של חג. כי השמיים כעשן נמלח הם, והארץ
כבגד תבלה, וכל יושביה גם כן ימותון, ורק המילה לעולם תעמוד
ואמת האלוהים לא תיסוג, כמו נצח סיפורי המיתולוגיה של המקרא
ושל בבל".

אמא מסבירה כי השירה היא לחש, היא יכולה להשקיט את הלב, להניח
לו לישון, והיא יכולה להעיר אותו, לדפוק על חלונות הלב,
ולהשביע את האלים לפעולה. היא מזכירה לי את אלימות המילים,
ואומרת כי הפתרון נמצא בפסוקים, ובכוח לדרוש את הפסוקים עד שהם
יכריחו את המציאות להתהפך: "אם נסיים את גלות השיר ואת גלות
השפה ואת גלות הסיפורים שלנו, ונעלה אותם על דל שפתינו עד
שיגעו בהרבה נייר ובהרבה לבבות, נוכל להמשיך לחיות בארץ ישראל
אשר חשבה לגרש את זיכרוננו, ונתאקלם בתוך עולם של גלות
גיאוגרפית. אבל אם בתוך הגלות הארצית של הגוף נמשיך לשתוק את
השיר ונמשיך להחביא את המנגינה ונמשיך להצניע את השפה ונמשיך
לבלוע את הסיפורים עד אל עומק הריאות והקיבה, לא נוכל עוד
לעמוד בתנאי החיים של הארץ הזרה, החדשה, אשר מונעת מאתנו את
חיי הגלות הרוחנית, ונצטרך למצוא לנו ארץ אחרת".

אין לאמי כוח חוץ לשירה, והאלוהים היא מילה שבני אדם שוררו, או
אנחנו חרוז בשיר שלה. ואולי הכל, כל גלגול חייה בתוך ההברות
והפסוקים, רק בגלל שגם התבוסה שלה היתה במילים, כי את המעברה
היא יכלה לחוות, כך סיפרה לי, גם כחוויית ילדות נעימה, כחופשה
ארוכה בלי עול ומוסר אבות, כילדת תפנוקים בתחפושת עניים מתפלשת
בשבילי הבוץ. אבל מהר מדי, מהר אחרי שירדו מן המטוס, הביסו
אותה זרים במילים חדשות, עבריות, עד שחשה כי אין לה עוד מילים
מולם, והחלה משננת את המילים שלהם, מילים שלא נולדה עמן, ולחשה
לעצמה מתוך שינה: "אני צריכה לנצח מחדש במילה, עד שתהיה לי
זהות ויהיה לי עבר ויהיו לי אבות ואמהות והיסטוריה ויהיו לי
מילים משלי ושפה משלי. עד אז לא תהיה לי פוליטיקה של כסף וזהב
ומעשים, רק פוליטיקה של מילים. אני רוצה להכריז על עצמאותי
בתוך השירים. כי מה תועיל לי בגדאד של האבנים ושל הארמונות? מה
אבקש בבגדאד דלמטה? כשאבוא לשם כתיירת, אחרי יותר מיובל שנות
פרידה כפויה, כבר לא תהיה זאת עירי, ולא הרחובות שלי. כבר לא
הבית שלי. עתידי שוכן בבגדאד דלמעלה, בגדאד של המיסטיקה
והספרים, בגדאד של המוזיקה והשירה והמחשבה שבלב, בגדאד שהיא כל
כולה דימוי למצב האנושי, וליחס בין בני-אדם לאלוהים. זאת בגדאד
שלי. ומה לי ולבגדאד הבנויה? לבי ומחשבותיי הם ביתה של בגדאד
החלומה".


אלול ה'תשס"ד,
אוגוסט-ספטמבר 2004,
ירושלים







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם הגיבור
עשיר/מתעשר
במהלך הסרט,
לקראת סוף הסרט
הוא יבין שבכסף
לא קונים
אהבה/חברים/
אושר



המדריך למתחיל
בהוליווד


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/12/04 4:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ב. אלמוג

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה