הסיפור מוקדש לסופר סמיר נקאש זכרונו לברכה שנפטר בעת כתיבתו

גרסא זו של הסיפור קצרה מן הגרסא אותו פרסמתי כאן בעבר, והיא
העתידה להתפרסם בקרוב בכתב העת "הכיוון מזרח" (בצירוף תגובתה
בדיעבד של אמירה הס, המאשרת פרסומו של הסיפור).

הערה לפני ראשית הסיפור:

סיפור זה עיקרו עשוי שברי שירים מחמשת ספרי שיריה של אמירה הס
(אך אין הוא עשוי מעיקר שיריה - אין זו עמירה הס העיתונאית,
אלא אמירה הס המשוררת). על-כן יקשה עלי לטעון שזה הוא סיפורי
שלי, שלי ממש, יציר כפי, שנולד מתוך תוכי, מכוח איזו מקוריות
החבויה בי, או איזו רוח של יצירה. אבל, כדאי לשאול, מי יוכל
לטעון כך ועל מה?
איני בטוח, בכל מקרה, אם אמירה הס תסכים לקבל עליו בעלות. איני
בטוח אם היא תסכים לתת ידה לשיבושים המכוונים שהפלתי במילותיה,
ובקישורים שעשיתי בין שברי שירים שונים שהפכו אותם אחרים, אולי
זרים לה. וזרים גם לחייה שרק לכאורה מתוארים כאן בסיפור.
לא אנסה לטעון, מכוחה של מסורת עתיקה, שהיתה לי זכות לעשות מה
שעשיתי ביצירתה, ושאלו מדרשי שירים. אבל אומר שכל כוונתי, אם
היתה לי כוונה, היתה לעורר את הקוראים לשוב מן המדרש אל
הפסוקים, ומסיפורי אל שיריה. אם אצליח בכך - יהיה זה שכרי.
(והערה אחרונה: כותב שורות אלו אינו קרוב משפחה לאמירה הס,
ואינו יודע דבר מקורות חייה מלבד מה שנכתב בפנים ספרי שירייה
ועל עטיפתם האחורית. כל מה שחורג מאלו בסיפור הוא בדיה מוחלטת
שבדה מלבו.)

היא אמירה בת סלימה בת חיים יצחק יהודה בן יחזק-אל עליו השלום,
תינוקת רכת עביה גונבה בין ארצות במטוסים, אל תוך מלתעות איזה
זמן בו חושך חופר בחושך. בת בגדאד אמי, אך מוכנה להישבע כי
ילידת לונדון היא. ובינתיים אביה אבדה לשונו, ורק עינו רק עינו
עדיין חגה במסלול כואבים. כבת שלושים שנים ישראליות, ועוד שנים
עיראקיות ספורות, הכריזה: "עם המזרח הנקלה הזה לא יבוא מגעי,
לא אזכור בית הורי, פני אמי תנשמת - בוכה על חורבות, ופני אבי
כרוב - אלוהים לא הושיע לו...".

בוקר אחד, בעמידתה מול המראה בבית הוריה בישראל, בחנה התבוננה
בעינייה, ומצאה אותן מלוכסנות, בצבע הדבש או השקד, ומיהרה אל
מטבח אמה כדי לקרוא: "ודאי יש בי דם רוסי!" אמה צחקה ולא שמעה
למחשבות בתה הקטנה: "הלוואי יצמח לי יום אחד עור אחר, חדש,
ויכסה על כל גופי. עד שאהיה גם לבנה גם חלקה". האם יצאה החוצה
מן הבית אל ערוגת התבלינים, והבת שאלה אחריה בחשש: "לאן אמי
לאן? גן של אנשים אינו צללים של דקל! נפלה בבל ואת בוכה?" אם
היתה יודעת אמירה באותו יום להתנבא, היתה מודיעה כבר אז לכל
הבנים והבנות בכיתתה מה שתכתוב אחר שנים הרבה כשתשורר: "הכו
הכו בתוף, כי בבוא שעת הקטבים להיפתח, כל גובה אררט אל כוס אמי
יחפור".

שני סוסים אנחנו, הסבירה לאהובה הראשון, עומדים על קו האור
ומתבוננים. והוא, שלא זכה אף פעם לדרוך על מפתן צריף הוריה
במעברה, הקשיב לה כשאמרה: "אגיד לך, היו זמנים שלא ידעתי
אולמות קונצרטים מה הם, ורק שמעתי צ'לרי בגדאד, קונצרט שתיקה
כל היום". הבטיחה לו בלחש שתוותר על הצלילים של בית אביה, על
העוד, הקאנון, הכמנג'ה והנאי, ובדבריה התגוששו קירבה ומרחק, עד
שבחלל שביניהם נפתחה הדלת לאהבה. כשליטף את ראשה ואת שערותיה,
והבטיח לה את בטהובן ובאך, את שוברט ומוצרט, במחיר ההפסד
שתפסיד ויפסידו כל צאצאיה, הזכירה לו שלא ישכח למי נתונה
אהבתו: "אני מזרחית עגומה מנפש, צוענית של קול מחול ומפתן
מדרגה, ובידי טבעת שהצלחתי לשמור, ולה צורת לב משופשף ואפור,
טבעת לכשף בה אותך".

התגרתה בו והסבירה שאל לו ליקרב אל הדלתא הפצועה של גופה,
ונימקה שאם יגע בה שם משוגע יהיה ומשוגעת תהיה, משוגעים עד
שיפחדו ללחוש בחושך את השם בבל-שער-אל. ואחר כך חיזרה אחריו
במילים שהאמינה שבן המערב יאהב לשמוע על אחיה בני המזרח:
"אנחנו בני אטלנטיס, מן הים עולים שרידים. יש הגרים בשכונת
התקוות. יש מהגרים פסלים נשברים".
הוא נולד שנים לפני כן בעיירה קטנה בפולניה, ילד זך וקטן
שהוריו כינו בטעות אלקה, וכך קרוביו מעיירה אחרת סרגו לו כובע
ורוד וחליפה ורודה כמתנה ושלחו אותם בחבילה עם פתק בו נכתב
"לאלקה הרכה". בבוא הזמן הסתברה אלקה להוריה וקרוביה כבן זכר,
אבל היא כבר הספיקה ללמוד שאיבר מינה נמצא בפנים גופה, חבוי
כמו לבה, וכבר הספיק להתחבב עליה הצבע הורוד. כשפגשה אמירה את
אלקה סיפרה לו איך לימדו אותה בילדותה לתת עוד לחי, לעשות
שפגט, להישאר בתולה, וחשבה שכשטסה במטוס לארץ ישראל לא תארה
לעצמה שחליפה ורודה שנתפרה עבור אלקה אהובה לעתיד בפולניה
יכולה להיות פסי פיז'מה של בגדאדי.

באותם ימים של אהבת אהוב ראשון, של זיכרונות ילדות שביקשו
להתנסח לשירים, סירבה אמי לשיר את השירים שיועדו לה, את שיר
הנענע, את שיר הבצל וקליפותיו. סירבה לקריאות הטם טם מן
הג'ונגל הרחוק, וסירבה לקריאות המטבח הקרוב המבקש מן הנשים
לשמור מסורת אמהות ומלאכתן לפני שזו תיפול קורבן לזמן החדיש.
ביקשה ללכת בדרכים חדשות, וחשבה אולי תמצא רוחניות נופלת בצורת
טיפות מן השמיים, כמו צורת דמעה שיצאה לה פעם מתוך העיניים.
התפללה אולי עכשיו הטיפה תטפטף מתוך האלוהים, מתוך בשר השמיים,
ותנבע בלי געגוע, סתם גשם, שמצמיח כלום בחורף אפלולי. והחלה
כותבת שירה לאהובה, חושבת אולי תזכה להבנה: "באתי ברכבת אשר
צלחה את בגדאד והגיעה ויה פולין לישראל, ויה דולורוסה לישראל.
רכבות דהרו על אבי ועלי, ופסענו בחול, כפות רגליים תמימות
טובעו בחול הלילה של שער העלייה עד שמרחוק נצץ צריף".

חשבה לעצמה שאיש לא יודע את האמת, שהיא חיה כמה נשמות ונופלת
וקמה כמו חתול, ושהיתה יכולה לחצות את הרחוב בריצת פחד בלי
לצעוק הצילו, בלי שאיש ידע. איש גם לא יודע שהיא יכולה ללכת
יחפה על המים, לשים צלב מים על אש הבוער במצחה, ולבכות זרמי
תוגה. וכך חזרו ומילאו את ראשה מחשבות על ילדותה אשר הדר מים
וריח תלתן היה לה, מחשבות על יוקנעם שהיתה מושבה עתירת ריח
מלונים, ובלילות העגלות היו עומסות את מלוני הדבש, וטסות בכביש
הראשי של המעברה. בנחיריה היו נאבקים אז המלונים בריח אגוזי
האדמה שהצמיח אביה, ופתאום שוב סערו בלבה השמועות שהיו רוחשות
במעברה, שאנשים משתגעים בצריפים, ושאישה אחת העלתה את צריפה
באש, ונקברה תחת להבות חורבנה. נסחפת בין חיי המעברה לאהבתו
אמרה לו: "גם באוהל היתה עששית הנפט מהבהבת חליפות ומעלה ריחות
בערה, ובשעה שלא היינו רואים זמנים נרמסו".

הוציא אלקה סיגריה להבהב מולה בחושך, במטבח בית הוריה שכבר
מזמן עזבה אותו במעברה, ואמי אמרה לו: "לא זה המקום לעשן ולשים
את הבדלים שלך בכוס הזכוכית של בית הורי...". ביקשה ממנו לצאת
את בית הוריה, וכוס הזכוכית הפשוטה, השקופה, שרגילה היתה
להתמלא בתה של נענע, הפכה בעיניו לסמל חוסר יכולתו העצובה של
אדם לוותר על עברו, וחשב על עברו שעלה כעשן לשמיים שמעל ארובות
טרבלינקה. הוא יצא והתרחק לאיטו והיא כבר תרגלה בפיה איך תאמר
לאהובה השני: "המערב - אין בו רוח לטף למשל, תוכו כמו מבושל
חרוך בתכריכים". היא זכרה אותו, שהיה מאז לאבי הבגדאדי, כנער
שגדל לצידה במעברת יוקנעם, וידעה שיקשיב לה מלוא פה, למילותיה
שיסתרו את כל ספרי הפיוטים, ועם שייזהר בקרבת גופה ירגיש איך
בבשרה מזרח ומערב במקצבים סוערים משיקים.

אמי לחשה אז לעצמה כי בכוח האהבה, בכוח חיפוש אחר אהבה, גם
תינוק קורא לחיק. והיא שנולדה ברחם כותבי סת"ם מברזן קראה
פתאום מול מצבת אביה: "מה פחדתי קברך אבי, אבני הושע-נא-רבה!"
ובלילות התיישבה לכתוב, בעיקר בראשי חודשים: "אם נעלה ולא
אתרפק אל האבן, כי לא אדע איך בוכים בשעה הזאת, אתה ארך החסד
בוא אל חלומי, שם נבכה עוד ועוד. שם בחלום, נהלך בשבילי הגן
האסור, עם כל עוצמת הכאב, בכל החצרות, אבי ואני במסע ארוך אל
הגגות של בגדאד". וככל שהעמיקה לחשוב הרגישה כי אביה מת יחד עם
צריף הפח ועם הימים, וכשניסתה להיזכר בילדותה ראתה רק משוגע
בורח, נעלם בתוך השדות כאשליה. ואני בילדותי ראיתי בגופה שהיא
משתוקקת שוב לטוס במטוס לארץ ישראל, לחזור לשער העלייה, לנשק
את החול, לטבוע בתקווה, לנגוס בפרוסת הלחם שנתנו לה אנשי
הסוכנות, ולהתרסס ולהתרסס ולהשתעל יחד עם אביה, ולבכות בתוך
המדבר בלי דמעות.

ופתאום כל מבט במרחבים של ילדותה גילה לה שאביה לא שם, ואמי
גילתה ברגע ארוך כי קצות אצבעותיה סירבו לשכוח שהיא נצר למשורר
חכם הרון ברזאני, נצר למשוררת אוסנת שעמדה בראש ישיבה
בכורדיסטן, ומתוך שביקשה שלא להסתתר עוד דיברה על מרחבים של
תעתועים וגעגועים העומדים מנגד, ופתאום יכלה לראות מולה את
בגדאד גדה נשטפת, ופתאום יכלה לומר: "ארבעים שנה שקדתי על חקר
פרט שולי, על גוון העביה בה הלבישו אותי לפני שעלינו על המטוס
בשנת אלף תשע מאות חמישים ואחת, או על צליל הרוח בפגיעתו בפחון
שלנו במעברת יוקנעם בשנת אלף תשע מאות חמישים ושלוש, ופתאום
במחשבה אחת הגעתי עד לנהר פרת, קפצתי לחדקל, והפלגתי כשריח
דגים צלויים מלווה אותי".

ומאז החלה אמי אמירה בת סלימה בת סמרה ללחוש לעצמה על משכבה
בלילות לפני התרדמה: "לעד אטוס במטוס הזה שלא גומר לטוס לארץ
ישראל". וכך מתוך שעצמה עליה מאוד האהבה, ניגוני העוד והכינור
של בני בגדאד הפכו בהבהובי דמעותיה לנחל, והיתה נהרים סמבטיון
אור, עד שהציפורים הנואקות בתוך בטנה את מעופן, כבכי המתמשך
להירפא אל הכיסופים, פרצו בסרנדה. וכך בלילה אחד כמו התרפאה
והיתה כולה אור, וחשה כאילו לילה גנוז יצא מאופל חייה, ונזכרה
באמה שפעם אמרה: "מעוף הציפורים הבוכיות זה חדקל".

אבל אז, במעברה, הרבה לילות עששית הנפט דלקה והעלתה ריחות של
בערה בחלל שלא היה בית, והמיטות היו מוצעות, ואמה כמנהגה היתה
מסתובבת כמו רוח, מאיימת למות, כוויות עוברות בה, נפשה מכוות
אש, תופת שכזאת, וריח בשמים כהדר עיטר את השמיים, ושער ראשה
שער ראש אישה מזרחיה, כשובל אש בין הנהרות. ופעם אחת הגיע
הדרוזי מדלית אל-כרמל, שהכה בידיה ובשוקיה, והשקה אותה חלב
עיזים ודבש מלכות, עד שיצאה ממנה הרוח הרעה. שנים הרבה חלפו עד
שנשק המוות לשפתיה של סלימה בת סמרה, שנקראה בישראלית שולמית,
בסוף תשעים שנות גלות חיים, ולפני סופן הספיקה אמי לומר לה:
"רחמי משוועים לרחמך אמא". וכשהלכה סבתי כתבה עליה תשבוחות מפי
אישה זרה ונוכריה: "היא שרה במותה סולו, צדיקה, צדיקה, ובלילה
לעת מצוא נפשה אור, היתה מפזמת למלאכים".

ומתוך תחושת בת בוגרת על אמה שהלכה, הבינה שבימים האלה שאחרי
מות אמה אין עוד אישה ממש בישראל, רק מחיק אל חיק מושאלת אש,
עוברת מאישה לאישה, כדי לעבר בבואות בעברית לא צחה. ונזכרה איך
כיסתה אמה את ילדיה בשמיכתה, עם רטט של פחד ורחמים, מתוך אמהות
שסועה ועור מהולל ליופי שלא היו בו צללים, ולב שפעמיו זכים,
ורכות שיכלה לתת על כנפיה חסות. אבל אמי, מתוך שיגעון ילדות,
לא יכלה שלא להיות קטנונית על אורחות הימים, ולבקש כל הזמן את
אמה אלוהית, אריה או דביר או סנפיר חזק בתהומות אוקיינוס גועש,
לא יכלה שלא לפחד מאמה, שאיגפה עליה שוק ירכיים ושדיים, וכשכלה
סוף סוף הפחד כבר היתה אמה חנוטה, תכריכים על פניה, כולה חמה
ובוהקת וסרה מרע ודוממה. ומול פני סופה של האם שוב לא טעתה
בשורשי עץ הרימון המסתחררים מזמן עתיק בנגינותיה, וראתה את
ראשה שהיה מחרוזת רוחות, וחשבה שתלמי עפרה יהיו זהב חיים,
והצליחה לומר לה: "עכשיו לא אלחש שמך סלימה בהסתייגות בשקט,
כאילו היית מזרח רחוק. עכשיו בינינו קרבת לבבות, זהות פנימית
מרחישה. לבי ששמר ישראל, ישמור עכשיו על אמא. פנינו לא ימחקו
מהוייתנו, שאיננו אבק שרעפים. וגם אז כשצנחו הדרכים על שרטון
הימים, גם אז קיסרית לי היית".

כך השיבה התחילה במות ההורים, שיבה המתגעגעת למה שנישא בלבם
ושוב אין לו תקנה. ושיבתי שלי אחר אמי בחייה, אחר מות הוריה.
ואני קורא בספריה, והיא אומרת, מרבה להשתמש בשמה הפרטי שהוא
ערבי ועברי בו בזמן: "אני אמירה הולכת בשבי של עצמי, ויש אבא
שלי קבור בהר הזיתים". כך שיבה אל אב בעברית לא צחה של
געגועים. ואני חי כמו אמי גולה בתוך מולדת, מולדת בתוך גולה,
גולה בתוך גולה, מקדש מעט לאובדן אביה ואמה.

ואני הולך לאט אחר תהיותיה, מנסה בעקבותיה את שאלותיה: "אולי
הייתי פעם ישמעאלית? אולי אני הגר שהיגרה מנבכי תמימויות
עצומות של אהבה לתעצומות אובדן זהות? אולי רק חלמתי שהייתי
ילדה יהודיה עולה חדשה משנת אלף תשע מאות חמישים ואחת שנדדה
במטוס מבגדאד למעברת יוקנעם שהיתה מחנה פליטים, ואני ילדה
פלסטינית פליטה שהלכה ברגל מאשדוד או אשקלון לחאן-יונס בשנת
אלף תשע מאות ארבעים ושמונה או תשע?". אולי אני בן האמה שכבד
עליה מאוד כובד הצמא אחר שהפכה שפחה נחרפת וראתה על סף אם דרך
שאין לה דרך רק פס גופה וחרופה? אולי אני איש בודד, איש
וצקלונו עמו וחרב המדבר כבד, וצעקתי כצעקת ישמע-אל בן אב-רם,
או כצעקת המדבר של בן ילדה פליטה שהלכה ברגל מאיסדוד או מג'דל
לחאן-יונס בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה או תשע, ולא כצעקת
העיר של בן תינוקת פליטה יהודיה מעיראק משנת אלף תשע מאות
חמישים ואחת? אולי נולדה אמי ילדה אמירה בת שמעון בן פריחה
בפאת בני מרוקו שבקצה המערב או במבואות לובנאן כל הדרך עד
לירוחם?

אנחנו, אם ובן, משתחווים לפני כל אמהותינו ואבותינו בני בבל,
נשבעים לספר בשמם זכרונו לברכה כמוסים שלא אמרנו עוד, ומבקשים
את סליחת הקוראים אם ילבשו פנינו קלסתרים אחרים מאלו שנשלחנו
לספר. רק לא לפחד את כל אשר אמת אמרנו, רק לא לשוב להיות אדם
לבד שאין לו ארץ, רק להישאר אמירה בר-חיים בן יחזק-אל ובנה.
שניים נקרא תגר על הלילה, נבוא כל אהבת יצר האדם טוב מאוד מאוד
מנעוריו, ניפול כתף אל כתף חובקת, ואם נחפור במבואות עיר
עתיקה, בסמטאות עולם אפל, לא יבוא עלי פחד פני אמי בחושך, לא
יפול עליה פחד פני בנה בחושך. לא נשכח כי שייכים אנחנו מן הגוף
ומן הנפש החלשה הרועדת, שניים לא בודדים, הולכים לא לבד בין
חבל הסאר לחבל נהרים.

ואני לא שוכח כי אהובה הראשון של אמי היה בן המושבה הסמוכה ובן
פולניה, ורק השני היה בן המעברה ובן עיראק, ואיני יכול לשכוח
איך הסבירה אמי לאהובה השני, אבי, אחר שבוע של התקרבות כששאל
אותה למשפחתה ולמקצועה: "אני שיניתי את שמי בתוך התודעה. מה לי
ולשירה? אם תחבק אותי אקיא כמו לוויתן!" ואחר כך כתבה שירים
הרבה ושיננה את שמה ואת שמות כל בני משפחתה, וכשאיימה בשיר
לעזוב את בעלה ואת ירושלים, בירתה החדשה, אמרתי לה: "אמא, איד
ווחדי מא תספ'ק? יד אחת מה תספיק? איך תשמיע קול מחיאת כפיים?
ואת בלי אבא? ושירתך בלי בגדאד? מה תספיק?"

אמי גונבה הרבה לפני לידתי, תינוקת רכת עביה, אל תוך מלתעות
איזו אדמה ואיזה זמן. וכילד היתה אמי שותה מעיניי את הדמעות,
מתלוננת על מליחותן, מתרה בי שאוציא ממעיינות עיניי הרבה מים
מתוקים חיים. ויום אחד לחשה, סיפרה לי בדאגה, על דודתה סביחה
שבבואה לארץ החלה משתנה מאוד, משתנה מסביחה לוניה, נכנסת בתוך
בשר חדש, עושה בחמצן את שערה, ושוב בלי שום דבר משל עצמה. ומאז
אהבה מבותרת היתה מפלחת את ליבה של סביחה, ואף בהיותה וניה
היתה נשרפת, הופכת לרוח של עצמה, זכר ליציאה חפוזה שהיו
אבותינו עוזבים את ארצם את מולדתם, ונודדים במדבריות החיים,
נעים בין רוח קדים לרוח ים.

וכך גם אמי החלה משתנה, למדתי, בשנים שהתחנכה בבית-הספר
הישראלי. פתאום כשהיתה הולכת בשדות ליד יוקנעם היתה מדמיינת
שקלגסים אצים אחריה, אחריה ואחר שלדים נודדים רבים הלובשים את
צורת בנאדמיותה בתוך הגטו של האנשתה, ומונעים מנפשה להתמזג בכל
צורות השדה. וכשהיתה יושבת בכיתה היתה חורטת שוב ושוב בעיפרון
או בטוש שש ספרות עמוקות על בשר פרק ידה השמאלית, ומדמיינת
כיצד היא נוסעת עכשיו ברכבת עם מיליון שיות אובדות, ואין פסים
על הדרכים, מסילות הברזל מקיזות את דם הלבבות, שומעת את קול
פעיית השיות. הומה על סף מפתן הפחד הרגישה מתוך ארס השנים את
כאב האושויצין, אומרת לעצמה: אם תרוץ לא ימחק שמה ולא ילקח
אביה אל המשרפות אשר במדור הרביעי, ולא תיגע בו אש הרע כי
התגלגל מאוד בתלאובות, הכה אותו אדוני מאוד בחייו ובמותו.
לוחשת לעצמה: "אני אדם מן ארם, הנחני בלאט אל ארץ תלאובות, לא,
לא בשיגעון", ונשארת לבדה אצל שולחנה בסוף יומה, חושבת שהתמזל
מזלה להיוולד בבגדאד, בגדאד שהיתה פינה שמחה יחידה בעולם, כי
פני כל כדור הארץ שמחוץ לבגדאד טרבלינקה כבשן נפשות, כל העולם
תוגה, ונשארת לבדה, עוד חושבת שהתמזל מזלה לצאת את בגדאד,
בגדאד שהיתה פינה שמחה יחידה בעולם, כי רוחות תרות עדיין אחר
גן השרוי בתוככי אחד המחנות, ואם היתה נשארת בבגדאד לא היתה
היא תרה אחריהן, ונשארת לבדה עוד חושבת שהתמזל מזלה לצאת את
בגדאד, כי גם בגדאד פרהוד, כולה פרהוד, פוגרום ועיירה בוערת,
לא עוד פינה שמחה יחידה בעולם, ועתה גם היא ניצולה בעולם
ניצולים, בעולם רוחות מתים.

כשנגמלתי משדייה אמרה לי אמי במתינות שבשעת עיבורי לחשה הרחק
מאוזנו של אבי: "הושע-נא את הנשמות המזדווגות בשנתן ללא
ידיעתן", והיתה חוזרת ואומרת לי את המילים הללו שנה בשנה, תמיד
בלילה שלפני יום-עיבורי אותו נהגה לחגוג לי מעין יום-הולדת,
ואז היתה מוסיפה מתארת את אבי: "והוא היה יפה אז, והוא היה
שקוף, וכל נפשו אלי מיליון ועוד מיליון דודים". וברגעי הולדתי,
סיפרה, חשדה פתאום בנפלאות המודרנה והטכנולוגיה, וביקשה מן
הרופא לצאת ומן המיילדת להישאר, ובכתה דק את ההולדה, פניה
רחומים ומרחפים, חוששת מעקשנותי לחפור לחוץ, למצוא מוצא אל
תוככי יום אחר, והתמלאה שיגעון של מזוזות שערים ושל קמעות
מבוערים, עד שראתה ראש קטן בוקע, עיניו לא זועמות על השמים,
אצבעות רגליו מכות קשות את האוויר. וכששאל אותה הרופא בצאתה
לפשר גירושו ענתה: "מה אעשה אחי בנימין, במעבדות רוצים לשאוב
מראשי חשמל ולהשים לי מיץ תפוזים בדם. במו עיני ראיתי מלאו
מבחנות במיץ תפוזים. ואיש אחד מדבר אלי תמיד בלשון תקיפה וזרה
עד שבא עלי כאב ראש באינגליזית. ובאתי אליו פעם אחת כדי להגיד
לו: ראה, אל תגיד מזרח ומערב, אל תגיד המזרח לא מדייק וישן
המזרח, קובע זמן והוא לא בא. הנה באתי לפגישה. והוא הציע שאבוא
ביום אחר לקבוע את סוג מיץ התפוזים שיערו בדמי, ואחשוב אם ארצה
שיזריקו אותו בתוך שני או אל תוך יומי".

ויום אחד נזכרה כי שמעה פעם שמי מבין סופרי המערב אמר: "איננו
בוגדים אלא במי שאנחנו אוהבים", ושאלה אותי במי יהיו בגידותיי
ובמי היו בגידותיה. ומפרשת לא מפרשת את שאלתה אמרה שהיא בת
האוריינט, למדה על האוריינט ועל ביתה ועברה ושירתה מפי
האוריינטליסטים, וסיפרה כי מעולם לא כתבה דבר-מה בערבית, מעולם
לא עלה בדעתה לכתוב, לא ערבית ספרותית, גם לא ערבית עיראקית של
דיבור יומיום, גם לא ערבית-יהודית-בגדאדית. מעולם לא קראה
ספרים בערבית, לא ממשוררי הג'אהליה הקדמונים ולא מן המשוררים
העיראקיים החדשים, אלא התמסרה והשתקעה כולה בעברית, שפתה
החדשה, ומהרה להיכנע לה, להיספג אל תוכה ולספוג אותה: "פתאום
אני כאן קוראת זך ודוד אבידן, שמה לב אומנם מעט איך משוררים
עיראקיים מתחילים לכתוב עברית, פתאום שלמה זמיר משמיע קול מבעד
לענף וזוכה לפרסים, פתאום יוסף עוזר כותב על סילאן טהור, פתאום
יואב חייק תולה שירים על כפות המנעולים, פתאום רוני סומק נזכר
בסבתו אשר אסרה להשאיר אורז בצלחת, פתאום אני קוראת אותם, אבל
ילדיי כבר קוראים עמיחי ויונה וולך, קוראים גם אותי מעט, אבל
בהסתייגות בשקט, לא מכירים משורר עיראקי מלבדי".

אמי לבה, באר בתוך באר, ועומק לפנים מעומק, מפחדת מרוח הקברים
ומבקשת הרבה את הכוח להלך אחר האלוהים בלי תרבוש, להיוולד מחדש
עירומה ופשוטה, ולא לגלות במפתיע את פניה במקומות לא מוכרים
בלי הכנה. חושבת יומיום על שפתה החדשה, על העברית המתהפכת מדור
לדור בין תנומות ותנודות, ומציעה לי בשיריה הצעות. והיום כשאני
מתחיל במלאכת כתיבת הסיפורים אחריה, אני גונב ממילותיה, מילים
שפעם עוררו אותי למבוכה. אני הופך גנב של מילים, ארכיאולוג של
שירה, והמילים שלה הן לי תת-מודע להכיר בו את עצמי, ואת חוסר
היכרותי עם עברי, כמו פסוקי התהילים, כמו נגיעות הקאנון
העיראקי מן העבר שקדם לעברי. ואני יודע שבגידותיי הולכות הרבה
אחר בגידותיה, במעין סימביוזה מסוכנת או זיווג של גילוי עריות,
קוראות את כל מילותיה הכתובות, את כל שירי המשוררים שהזכירה,
שרות עמה או בלעדיה שירי התנגדות לעברית בעברית.

אמי גידלה אותי אל תוך עברית של היפנוזה, של פעלים המתחלפים
בעצמים ועצמים המתחלפים בפעלים, ועד היום חייתי בשפה בלי זמן
או מקום, ספוג עד סופי אל תוכה, לא יכול להקיא אותה, עמוק היא
נתקעה בתוכי, לא יכולה להקיא אותי. ואני לומד עכשיו מחדש לשמוע
את הערבית במילותיה של אמי, הופך גיאולוג של שפה שיש בה שכבות
שכבות של עידנים ויבשות ותורשה. ופתאום קמה לתחייה מול עיניי
בגדאד שבספרים, בעברית, ממרחק כל המרחקים, אחרי שנים רבות
שזרקתי מעלי תרנגולי כפרות אל פינות החדר והתקרבה נפשי אל דוד
פוגל, אל קפקא, אל גוגול, אל פראג, אל סנט-פטרבורג, אל ערי
אירופה המעטירות. ופתאום בספריות הציבוריות שמעון בלס מפתיע
אותי, ופתאום סמי מיכאל נופל ממדפים, ופתאום זמירה עילם
בירנבאום, ופתאום ששון סומך, ופתאום בין ספרים נובלה של שלום
דרוויש שנכתבה עברית אחרי חיים שלמים בערבית, פתאום ניר שוחט
וחניתה ברנד מציעים לי תרגומים של יצחק בר-משה מערבית, פתאום
מתגלה רות נקאש המתרגמת את אחיה סמיר נקאש בין התרבויות, פתאום
הזיכרונות שלי לא מתחילים במעברה, לא מתחילים במטוס הזה שלא
גומר לטוס לארץ ישראל, כל הזמן באוויר.

ועתה מראה ילדותי כניילון שקוף, כצלופן, ואני מביט בבן-אדם
צועק פנימו ורואה איך כל מרחב העולם לא מסוגל להרגיע נסתרותיו.
ואבי נזהר שנים לא ללכת אל בתי-החולים, מקום זיכרונות מתים, אך
עכשיו פרפורי לבו מכריעים גופו והוא מבקש תרופה בין בנייני
החולים הגבוהים. ואני יודע ערוות אבי לא עוד גן של ורדים, ולא
רוצה במדרונות ההר אבכה הוי אבא, לא רוצה לחיות מעתה קבור עמוק
בגעגועים, לא רוצה להיות צופה מרחוק על נבו שמורת הזמן, לא
רוצה לשמוע מחרוזת תפילה מספרת על מהות הלב ועל מקום השבר. אני
רוצה שוב, כמו בילדותי, שהורי ידיהם תהיינה גשרים על החדקל,
נושאות אותי בעולמות, ויודע שגעגוע יש בו לפעמים לקרב מרחק,
ורוח מת לעיתים נוגעת אינמגע, גופה מתגמש באינהיותו, מתרחק
מאוד עד קץ ימים ישובו.

אני רוצה צמחים עולים עתיקים בתוך הבתים, רוצה אותם צומחים
פקעות לימונים, עצי פלפלים בתקרה, לא רוצה לקטוף אותם, אם
אזדרכת אם צמחי סחלב, אם אלמוגים יתדפקו בחלוני להעיר אותי
לספר על הכחול של הנילוס המופלא מן הכחול האחר. רוצה אולי שכמו
אמי בצעירותה, יום אחד של גשם ושפע ירדן ישכיח ממני את נפלאות
נהרות בבל וסמבטיון שלא חרבו אלפי שנים מזכר גלגמש, וכך יוקל
ממני מעט משא הגעגוע. לילות אני מתפלל, חלוני פונה למערב כיוון
תפילותינו מבגדאד, קורא: "אל נא הושיעה נא לאמירה בת סלימה בת
סמרה ולבעלה מפאת בני בבל, אל נא הושיעה נא לאמירה בת סלימה בת
סמרה ולבעלה מפאת בני בבל, אל נא הושיעה נא לאמירה בת סלימה בת
סמרה ולבעלה מפאת בני בבל". אל נא הושיעה נא לי, בנם של אמירה
בת סלימה בת סמרה ובעלה מפאת בני בבל, תן כיוון ודרך ביד
עבדיך, ללכת חוצה, לשוב פנימה, לסטות שוב ושוב, תן לעבדיך
ללמוד לחוש בית במקומות רבים, או תן להם לא להיעזב על-ידי בית
אחד, וגלה נא לי מה התכוונה אמי כשכתבה: "לך לך אל ארצך ארץ
אמך וארץ אביך לגור בה". כי עודני איש ללא פתרונים, ואיה ארץ
אמי? מעבר לגבולות? במדינת לונדון שם נולדה בחלום בכיכר
טרפלגר? במדינת בגדאד שנעזבה? במדינת מעברת יוקנעם שפורקה?

אנחנו מתים מרוב אהבה, מרוב גן ועצי דעת הדעת משתגעת, מרחוק
רואים תמיד עיר ומצבה, ולב מסותת על אבן, ומרחב שמי רבה, ואדם
בוכה מתהו אל תהו, אוחז ברוח החולפת ועדיין לא נוגע בנפשו.

תמוז ה'תשס"ד,
יוני-יולי 2004,
ירושלים.

לפרק שני: http://stage.co.il/s/396460