עכשיו אני תלויה בין לבין.
בין העבר, האפל, הקודר,
לבין העתיד, הלא ידוע.
ובדיעבד, גם העבר היה פעם עתיד.
ואם העתיד של העבר אינו מוצלח,
מי אמר שהעתיד של ההווה יהיה מוצלח יותר?

ואני מסתכלת על סמיילים עצובים.
ואוקסימורונים טיפשיים.
וחיוך עולה על שפתי,
לוחש בשקט "פיירו".
ליצן בעל דמעה,
תלוי על קיר חשוב כ"כ.
שם. בבית שלה, שלי.

ואנשים מתקשרים,
וחברים מדברים,
וכל מה שמסתובב זה הרבה מאוד מילים.
ומה יכול לעודד...?
תעסוקה צבעונית,
אומנות מעשית,
צמידים. חוטים... חוטים...

והקשרים הם דבר בעייתי.
כי יש את אלה הקשורים חזק,
ולעולם לא יפתחו,
ויש את אלה, הקשורים חזק יותר,
ולעולם לא ייפרמו.
וההבדל.. שונה באלפי דרכים.
נסתרות וגלויות.

אז מכל המחשבות שמתרוצצות במוחי,
עולים משפטים, מזכירים לי את עצמי.
זו שהייתי, וזו שהייתי רוצה להיות,
ורק את זו שאהיה אין ביכולתי לראות.
ומשפט אחד שחוזר על עצמו מהסביבה,
"יהיה בסדר",
אבל הלב לא מוכן לקלוט.

כי אין מה שיציל אותי מטביעה,
אין מה שיציל נערה מקריסה,
וחושבת אני על מקומות רחוקים,
בהם הייתי רוצה לחיות,
ומכל הארצות, ומכל המקומות,
טוב לי פה.
טוב לי פה כשרע.