נועה הייתה רכזת בנבחרת הכדורסל של בנות לכתות י'-י"א. היא
הייתה גבוהה עם שיער שחור ועיניים שחורות. בתחילת השנה, נועה
עשתה את צעדיה הראשונים בתיכון ואף-אחד לא האמין שהיא תהיה
רכזת כ"כ מהר, למרות שיכלו להבחין בכשרונה. היא יכלה לקחת כל
ריבאונד, לקלוע מצעד וחצי מבלי להניד עפעף והיא הייתה נורא
מקורית בהמצאת מהלכים חדשים.
אבל הסיפור שלנו לא מתחיל באיזה משחק כדורסל, הוא בעצם מתחיל
ביום כיף כיתתי - "גיבושון". נועה לא ידעה, אבל היום הזה יותיר
את חותמו בה לנצח. והנה סיפורנו מתחיל:

"אתה לא תתפוס אותי!" אמרה נועה והחלה לרוץ. "כן, אני כן, אני
גדול ממך ב-3 דקות", צעק עליה ליאור, אחיה התאום. "וואי, איזה
תינוקות אתם!" אמרה אנה, החברה של ליאור, ונשכבה על הדשא. אנה
הייתה בכתה י"א, ולמראית עין השתעממה מכל מעשיהם התינוקיים של
חברה ואחותו. "אההה", צרחה נועה כשאחיה תפס אותה והם שניהם
נפלו על הדשא, לצד אנה. "אני לא מאמינה שהצלחת לתפוס אותי,
קוף!" אמרה נועה בעלבון מדומה. "חחח, אמרתי לך" צחק אחיה. והם
נשכבו על הדשא, מחכים שמשהו מעניין יקרה.
גרגור היה רכז שכבת י' ומורה לספורט וכרגע הוא חיפש נואשות אחר
שחקן מחליף למשחק הראווה שיתקיים עוד מעט. בינתיים הוא גידף
ברוסית, מקלל את הילד שחלה ולא הצליח לבוא. פתאום עיניו נפלו
על נועה, שוכבת על הדשא. הוא ניגש אליה בתקווה מחודשת ואמר
"נועה, מכתה י'4?" נועה נעמדה בהפתעה וענתה "כן". גרגור נשם
לרווחה, "עוד מעט יתקיים משחק בכדורסל, לראווה, וחסר לי שחקן.
את רוצה להשתתף?" כמו בכל פעם שהציעו לנועה לשחק כדורסל, או
קראו עליה תיגר, ניצת בעיניה זיק של סכנה. "אני אשמח להשתתף,
אבל יהיו שם עוד בנות, כן?" היא שאלה בחשש, שכן - היא לא הכירה
אף-אחד מהבנים. גרגור היסס. "אהה, יהיו בקהל", הוא אמר לבסוף.
"לא נורא", אמרה נועה והסתירה בתוכה את האכזבה. אם יש לה
הזדמנות לשחק כדורסל, היא לא תחמיץ אותה. "טוב", אמר גרגורי
ונשם, שוב, לרווחה (שמתם לב שהוא אדם לחוץ?). "בעוד 5 דקות
תהיי בחדרי ההלבשה של המגרש המרכזי של בית הספר".
וכך זה היה, נועה מיהרה לחזור לביה"ס ואחיה הבטיח לה שהוא ואנה
יבואו למשחק לעודד אותה. אנה רטנה. כשנועה נכנסה לחדר ההלבשה,
היא ראתה את דניאל, הילד שהיא הייתה דלוקה עליו כבר מהרגע
הראשון שהיא דרכה בבית הספר החדש. טוב, זה היה בעיקר בגלל שהיא
נתקלה בו ושפכה עליו את השוקו שהיא קיבלה לארוחת הבוקר. מאז
היא לא שכחה את חיוכו של דניאל באומרו, "לא נורא, במזל יש לי
היום ספורט ויש לי חולצה להחלפה בתיק". כעת, גם דניאל הבחין בה
והוא החל לצעוד לכיוונה. היא חייכה אליו והוא אמר לה "שלום,
באת לשפוך עליי משהו לפני המשחק", הוא קרץ, "את יודעת - למזל?"
נועה העמידה פני נעלבת, "לא, אני באתי לשחק". דניאל משך בכתפיו
ואמר מתוך כוונה להרגיז, "אם זה הכי טוב שגרגורי הצליח
למצוא..." נועה נתנה לו אגרוף חלש בכתף. "אאוץ', שברת לי את
היד", צחק דניאל. "טוב ילדים", אמר גרגורי מחדר ההלבשה, נועה
אפילו לא הבחינה בו. "ילדים", חזר גרגורי ואז נועה הבינה שהוא
מתכוון אליהם. "כן?" היא שאלה וקרעה את מבטה מדניאל. "אתם
צריכים כבר לעלות להתחמם, כל שאר הקבוצה כבר שם". "או. קיי."
אמרה נועה, והיא ודניאל עלו למעלה בעוד נועה חושבת ש"יותר חמה
מזה, אני לא אהיה". כשהגיעו למעלה, דניאל שאל אותה: "את יודעת
שאנחנו משחקים נגד הנבחרת של י"א בנים?" נועה אמרה בהפתעה:
"לא, חשבתי שאנחנו משחקים נגד סתם עוד קבוצה אחרת מהשכבה..."
נועה ודניאל לקחו כדורים והתחילו להתאמן במסירות, צעד וחצי, כל
דבר, אבל עשו את זה ביחד - זה מה שהיה חשוב לנועה, לא?
במהלך המשחק, לנועה לא היה יותר מידי פנאי לבהות בדניאל. הבנים
בי"א כנראה חשבו שבגלל שהיא בת, היא החוליה החלשה, והכשילו
אותה הרבה פעמים. בפעם האחרונה, נועה אף שמעה את דניאל צועק
לשופט - "מה, אתה עיוור? הם שמו לה רגל!" כל מה שהשופט ענה לו
היה "תיזהר בפיך". נועה ראתה מזווית עינה כשקמה שדניאל עושה
לשופט אצבע משולשת בזמן שהוא לא רואה. זה קצת עודד אותה ובדקה
הבאה היא עשתה תמרון וחסימה שלא היו מביישים שחקן בליגה
הלאומית.

בפסק הזמן בסוף המחצית השנייה, גרגורי אמר, "או.קיי. הם
מתחילים לשים לב שנועה קצת יותר טובה ממה שהיא נראית" (נועה
גיחכה), "וזה בדיוק למה אני רוצה שתמסרו לה את הכדור". גרגורי
פנה אל נועה, "כשתקבלי את הכדור, רוצי בכל הכוח ותעשי צעד
וחצי. אוי לך אם את לא קולעת!" הוא הוסיף בסרקזם, או ברצינות -
נועה לא הספיקה להחליט. כשהגיעה המסירה מדניאל, היא תפסה את
הכדור ורצה בכל כוחה לעבר השני של המגרש, מנסה לכדרר כמה
שפחות. היא עברה את החצי, את קו השלוש והיא התחילה בצעד וחצי
כששמעה את גרגורי צועק "נועה, תיזהרי!" היא הביטה לשמאלה וראתה
הר דוהר לכיוונה. הוא העיף אותה בכל הכוח לעבר המזרן שבצד, אך
אז היא ראתה שהוא כבר לא שם! היה שם מעקה ברזל ונועה הושיטה את
ידה הימנית כלפיו כדי לעצור את המכה. כשפגעה במעקה, היא שמעה
"קליק" מבשר רעות מכיוון העצמות שבידה המושטת וכשהיא נגררה
למטה, מסיבה לא ברורה, היא הרגישה כאילו בוערת אש בידה
השמאלית. כשהיא פגעה ברצפה, הכל נהיה שחור מסביבה והיא רק שמעה
פיצוץ אדיר מהקהל ושריקה צורמת מהמשרוקית של השופט, ואז דממה.

"מה שלומה?" "הרופאים אומרים שבסדר, אבל היא עדיין לא
התעוררה". נועה מצמצה. מי העיר אותה? איפה היא? במיטה בבית?
לא, היא בבית חולים כי... נועה התיישבה בפתאומיות והאחות שעמדה
לידה צרחה. "אוי, ילדתי המתוקה", היא אמרה כשידה על ליבה, "אל
תפחידי אותי ככה". נועה התנצלה והסתכלה סביבה - אביה ישב המום
על המיטה ו... רגע, היא הרי שמעה קול של עוד בן, איפה הוא? היא
ראתה את הדלת חורקת. "מי עוד היה פה?" היא ושאלה. כשאביה יצא
מההלם, דבר ראשון הוא חיבק אותה ואמר: "אני כל-כך מאושר שאת
בסדר". "טוב, אבא, תודה על הדאגה, אבל שאלתי מי עוד היה פה".
אביה מחה את הדמעות מפניו וגמגם: "אימא, שלך, כ-כל החברות שלך,
ה-הגרגורי הזה, אחיך והחברה המגעילה הזאת שלה" (רתיעה עברה
בפניו של אביה), "ועוד איזשהו בן ש..." הוא הסתכל סביבו בהפתעה
קלה. "הוא כנראה כבר הלך..." נועה נראתה מאוכזבת, אביה לא זכר
את שמו. "אבל הוא השאיר לך את הפרחים האלו", אביה הצביע על זר
קטן בין תריסר זרים אחרים עם כרטיסי ברכה.
"טוב, מתוקה", אמרה האחות. "את צריכה לשכב ולנוח, אחרי מה שקרה
לך, את לא יכולה לקפוץ ולהפתיע אחיות כמעט עד דום לב סתם
כך..." נועה הסתכלה עליה בהפתעה, "מה קרה לי?" היא שאלה. האחות
הצביעה על שתי ידיה של נועה. נועה חשדה בזה כבר מהרגע הראשון
שבו התעוררה - תחושת דגדוג קלה בשתי הידיים מנעה ממנה להסתכל
עליהן, הפחד שמא קרה להן משהו... יד ימין שלה הייתה בגבס. הגבס
נראה כאילו מישהו לקח ספריי וקישקש משהו לא מובן על קיר -
מתברר שפרחים זה לא הדבר היחידי שהביאו לה כשהיא ישנה. בצד
שמאל, היא ראתה עשרות תפרים משורש כף היד ועד לנקודת החן
שהייתה קצת מעל המרפק. היא הסתכלה בבהלה לכיוון האחות -
"קלעתי?" "מ-מה?" גמגמה האחות שנראתה לנועה כפחדנית גמורה.
"שאלתי אם קלעתי לסל?" היא חזרה על השאלה. האחות נראתה מבוהלת,
היא שאלה אם לא כואב לנועה הראש. "לא, לא", נועה אמרה באכזבה
ביודעה שמשני המבוגרים שנמצאים בחדר, היא לא תקבל תשובה. "אתם
יכולים בבקשה להשאיר אותי לבד?" "טוב, מתוקה" אמר אביה והוא
והאחות יצאו מהחדר. נועה החלה להרגיש עייפה כשפתאום נפתחה שוב
פעם הדלת. "ביקשתי שתשאירו אותי לבד", היא נאנחה. "ממני לא
ביקשת כלום בינתיים" ענה קולו של דניאל מכיוון הדלת. נועה
הסתכלה עליו בהפתעה. היה זר פרחים בידו הימנית, נועה נזכרה
בגבס. "היי", היא אמרה וחייכה אל הבא, "איך את מרגישה?" דניאל
שאל בחשש מסוים. "אני אתגבר", ביטלה נועה, "קלעתי?" היא שאלה.
דניאל נראה מבולבל, אך לאחר כמה שניות הוא הבין וחייך, "כן,
קלעת, וזה היה הצעד וחצי הכי יפה במשחק. ניצחנו." נועה חייכה
בשמחה. דניאל נזכר פתאום בפרחים שבידו והושיט לה אותם. "תודה",
היא אמרה ולקחה את הסיכון - "למה יצאת קודם בלי לומר מילה?"
היא שאלה. דניאל נראה נבוך, "כי רציתי לדבר אתך לבד", הוא
התקדם לעברה, "חשבתי אולי כשתצאי מכאן אנחנו נוכל להיפגש ו..."
דניאל היסס. נועה השלימה את המשפט במקומו "ואני אשלים ממך את
החומר?" דניאל חייך, "כן", הוא אמר. "תודה על הפרחים" אמרה
נועה, "שניהם." היא הוסיפה. דניאל אמר, "כן, את הזר השני הילד
שעשה לך את זה ביקש שאני אמסור לך, הוא התבייש". "לא נורא,"
אמרה נועה, "הפצעים יחלימו". היא היססה שניה, מתלבטת אם לומר
זאת, שהיא לא תישמע מטומטמת; לבסוף החליטה - "העיקר שקלעתי",
היא אמרה בחיוך שובב. דניאל חייך ועיניו הכחולות סוף-סוף לא
הביעו מבוכה מנוכחותה.