חושך, זה כל מה שהיה לי פעם. חייתי בתוך מנהרה עצומה, מנהרה
ללא יציאה.
זה מה שהרווחתי מהחיים - מהניסיון הרע שלי עם אנשים מהמין
השני. חשבתי שאהבתי אותו באמת, אבל זה בכלל לא התקרב לאהבה.
כל התקופה שבזבזתי עליו היתה בסך-הכל בדיקה אחרונה אם באמת יש
רגשות : לי כלפיו, ולו...
ולא היו. לי לא היתה אהבה כלפיו, סתם אשליה כמו אלה שמוכרים
בקולנוע, אחרי שהאורות כבים.
ולו... לא...

באמת היה חשוך שם. כל-כך חשוך עד שלא יכולתי להפסיק לחשוב, ועם
חושך נוראי כמו שהיה מסביבי, איזה מחשבות יכלו להיות לי?
רק שחורות. חשבתי על החיים, על מה שקראתי לו רגשות כלפי מישהו,
על האכזבה שזה גרם לי, חשבתי שאולי לא מגיע לי לראות את האור.
והחושך-הוא נשאר כמו שהוא היה, לא התגבר, כי הוא לא יכול היה
להתגבר יותר. יותר חשוך מזה כבר לא היה יכול להיות.

חשוך. חושך נוראי כזה שחשבתי שלעולם לא אראה את האור, ואולי
בעצם... אולי האור היחיד שאני אראה יהיה שניה אחת לפני המוות,
לפני מה שחשבתי שיהיה הגאולה הפרטית שלי. אפילו חשבתי לנסות
להקדים אותו. להקדים אותו כל-כך, רק כדי לראות את האור, האור
היחיד שאי-פעם אזכה לו, האור שרואים שנייה אחת לפני שמתים.

אז חשבתי וחשבתי, חשבתי כל-כך הרבה שמרוב המחשבות כבר לא היו
לי חיים. רק ישבתי וחשבתי כל היום. בהתחלה, לפני שכל העניין
הזה עם החושך התחיל חשבתי על מה שכולם חושבים: צריך ללמוד
מטעויות. ניסיתי לעודד את עצמי ולהגיד לעצמי שזה היה סתם
ניסיון וזה קורה לכל אחד. ניסיתי להגיד לעצמי שהכל יסתדר, שאני
צריכה להיות חזקה ושבסוף אני אתגבר...

אבל לא הצלחתי, והדבר היחיד שהתגבר היה החושך. חושך בעיניים,
חושך בלב. חושך במקום שבו היתה אמורה להיות לי תקווה. אחרי
שהתקווה אבדה נשארתי לבד עם החושך.

רק חזקים שורדים!
תמיד שמעתי את האימרה הזאת, ואף-פעם לא הבנתי עד כמה היא
נכונה. נכונה, אבל לא מדוייקת.
כמו שקר קטן, שלא משקר, ואפילו מי שאומר אותו לא חושב שהוא
משקר, הוא רק לא אומר את כל האמת, מסתיר כמה פרטים, כדי להעביר
מסר מסוים... מסר נכון, אולי, אבל בכל זאת רק מסר חלקי.

מה שהאימרה הזאת מסתירה היא את העובדה, שגם האנשים החזקים
ביותר צריכים עזרה לפעמים.

האמיצים באמת הם אלה שיודעים להודות בכך.

הם אלה שישרדו, כי הם אלה שהתוודו בקשיים ובחולשות שלהם, לא רק
בפני עצמם, כי אם בפני הזולת.
ומספיק להודות בחולשה ובקושי בפני אדם אחד שאתה יקר לו, בכדי
שהוא יתמוך בך לכל אורך הדרך. קשה ומפותלת. מסובכת, מתישה,
מפרכת וחשוכה ככל שתהיה. כאשר אתה יודע שאתה לא לבד,
רק אז אתה יכול למצוא את האור!

הרבה פעמים חשבתי על המוות, על דרכים להקדים אותו כדי "לגאול"
את עצמי מהעולם החשוך שיצרתי לעצמי. עד שיום אחד החלטתי לנסות
לעזור לעצמי, לנסות לבקש עזרה ממישהו שיכול באמת לגאול אותי
מייסוריי. והפעם, לא חשבתי על גאולה בדרך של מוות.
רק דבר אחד ביקשתי: למצוא את האור, האור שבקצה המנהרה.
לא היה לי מה להפסיד, רק מה להרוויח. למצוא את האור שלי,
להחזיר לעצמי את האושר, את שמחת החיים ואת אהבת-החיים שפעם
היתה לי.
פשוט לשתף מישהו שיכול היה לעזור לי, ולנסות למצוא ביחד איתו
את האור, שכל-כך היה חסר לי בחיים.

ישבתי וחשבתי. בהתחלה רציתי לשתף מישהו שאני מכירה טוב, אולי
אפילו את אחת החברות הטובות שלי, אבל לא רציתי להכאיב להן, לא
רציתי שהן ירגישו חוסר-אונים אם לא יוכלו לעזור לי, ולא רציתי
שיהיו עצובות בגללי. אחרי הכל, זאת כלל לא היתה אשמתן. לכן, לא
רציתי לגרום להן הרגשה רעה.
ידעתי שאיכפת להן ממני, וזה רק חיזק את התחושה החזקה שהיתה לי,
שאני חייבת לנסות למצוא את האור.

החלטתי לשתף מישהו שמעולם לא פגשתי לפני כן, מישהו שמעולם לא
שמעתי את קולו ולא ראיתי מימיי. כתבתי לו את הכל, חשבתי שהוא
יבין כי הוא הרי בן המין השני. מסתבר שצדקתי, ולא רק שצדקתי
והוא הבין. מעבר לכך, הוא היה האדם שהכי עזר לי, שהכי היה לו
איכפת ממני, כי הוא ידע הכי טוב מכולם איך אני מרגישה, כל-כך
הרבה סיפרתי לו עד שלפעמים הייתי מרגישה רע עם זה.
הרי בסך-הכל, הוא לא ראה אותי מימיו, מה לו ולי? מדוע אני
מכבידה עליו כל-כך?

לפעמים הייתי שואלת גם אותו את השאלות האלה והוא ענה בתגובה
שהוא ישמח לעזור לי.
ואני חייכתי, וכל כך הודיתי לו, פשוט הוקרתי בכל ליבי את
העובדה, שלמרות היותו אדם זר בשבילי הוא הקדיש מזמנו בשבילי -
נערה חשוכה ומפוחדת.

ואני חייכתי!
אתם בטח לא מבינים עד כמה החיוכים האלה היו חשובים לי. לא
הצלחתי לחייך אותם לפני כן, כי חייתי בתוך החושך שיצרתי לעצמי,
וכל-כך רציתי לחייך שוב, חיוך אמיתי מכל הלב, חיוך כמו שהייתי
מחייכת לפני החושך.
ורק הוא החזיר אליי את החיוכים שלי, שכל-כך אהבתי לחייך. ואני
התחלתי להרגיש מאושרת, אבל לא כמו שהייתי לפני החושך. הייתי
מאושרת בצורה שלא הייתי לפני כן. כל כך מאושרת, עד כדי כך
שהתחלתי לראות את האור, יש אור בקצה המנהרה!

כמה שרציתי להגיע אליו, פשוט להמשיך הלאה, לתת את כל מה שהיה
לי, רק כדי להגיע אל האור ההוא.
זאת היתה השאיפה הגדולה שלי. אחרי שסופסוף גיליתי את האור
האמיתי שלי - ולא את האור שפעם ייחלתי לו, זה שמגיע שנייה לפני
המוות.  
 
האדם "הזר" ההוא, שכתבתי לו עליי, הוא האדם שהכיר אותי הכי טוב
מכולם, הוא היחיד שאי-פעם שיתפתי אותו בכל מה שעבר עליי ורק
בזכותו מצאתי את האור.
בסופו של דבר, אחרי מאמצים רבים, הוא החזיר לי את התקווה ללב.
והחושך התחיל להסתלק.
כנראה שהוא הבין, שאין לו מה לחפש אצלי. כי לי היתה תקווה,
ואמונה חזקה בעצמי. אפילו התחלתי לאהוב את עצמי, דבר שלא ידעתי
לעשות לפני-כן, ולא הייתי יודעת לעשות אולי אפילו לעולם, אם לא
הייתי מבקשת עזרה, אם לא הייתי מודה שאין ביכולתי להתמודד עם
הכל לבד.
אם לא הייתי מקשיבה לציפור, הציפור שהיתה לי בלב.

והוא החזיק אותי, ונתן לי תקווה, שיבוא יום ואני אמצא את כל מה
שאי-פעם ייחלתי לו.

לאט לאט זה מה שקרה. אני בטוחה שהחברות שלי היו מוקסמות
מהשינוי שעברתי. הן לא ידעו מה להגיד. סיפרתי להן שמצאתי את
האור, ועכשיו יש לי ציפור בלב והן חייכו, בדיוק כמו שרציתי.
כל הזמן הזה רציתי להוכיח להן, ובעיקר לעצמי, שהכל יסתדר.
והציפור שלי...

הוא היה האור בקצה המנהרה, האור שכל-כך ייחלתי לו. הוא העניק
לי את שמחת החיים שיש לי עכשיו.
הוא העניק לי את כל האהבה, שהיתה חסרה לי.
כמובן שפגשתי אותו. כבר בהתחלה הרגשתי משהו,
"כשהבטתי בעיניו בפעם הראשונה ידעתי שנשמותינו, שהיו שתיים
חסרות, הפכו לשלם אחד".
פשוט מדהים! התחושה הזאת של אהבה עצומה, שלא ידעתי שאפשר בכלל
להרגיש, היא השתלטה על כולי!!!

הוא לא היה צריך להגיד כלום, רק מהמגע שלו, מהחיבוקים שלו
ידעתי עד כמה אני חשובה לו.
לא ציפיתי שהוא יגיד משהו. ובאותו רגע, כששמעתי ממנו את 3
המילים, שתמיד רציתי לשמוע...
באותו רגע ידעתי, שהוא התכוון לכל מילה שלו, ואלה לא היו
המילים היחידות שלו. הוא המשיך לדבר, ואני הייתי פשוט המומה.
יכולתי להרגיש, להרגיש כל מילה שלו באה מהלב, שממנו אני לא
אשמע מילים מבוזבזות, בעיקר לא אם מדובר ברגש כל-כך חשוב,
כל-כך חיוני וכל כך אמיתי.

אני יכולה להרגיש את האהבה העצומה שהוא נותן לי, אותו רגש שיש
לי כלפיו כבר זמן רב.
אפשר לראות אותה בעיניים היפות שלו, להרגיש אותה דרך המגע החם
והמלטף שלו, דרך החיבוקים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש, דרך
הנשיקות של השפתיים החושניות שלו.
דרך הליטופים, הנגיעות... החיבוקים... המבטים - אלה שאומרים
הכל...
דרך הנשיקות, שלא הייתי רוצה שייגמרו לעולם!

ואני, כל מה שנשאר לי הוא לקוות, שגם הוא מרגיש את אותה הרגשה
בלתי ניתנת לתיאור בכל פעם, שאנחנו ביחד.
בכל מבט משותף שיש לנו, בכל נגיעה... בכל נשיקה...
ולהודות לו, מכל הלב (!) על כל הדברים שהוא העניק לי.