הריח המתוק של הנרגילה התערבב עם ריחו המוכר של הגראס.
ישבתי עם הספר ביד, עיניי מחפשות נקודה להתרכז בה. עברתי
משורותיו הדי מאוסות של הספר לכיוון הים. "הודו תאהב אותי" היה
שם הספר. הרפתקאותיהם של אנשים בהודו. סיפור על בסיס אמת או
אמת שמבוססת על סיפור. לא בטוחה.
הים פה מצחיק, מוזר, שליו אולי, חשבתי לעצמי. אחרי קילומטר
הליכה במים, מפלס המים עדיין מגיע לך בערך לברכיים. חייכתי.
"אהלן אהלן",  הוא אמר בטבעיות קוטע את מחשבותיי.
הקול הזה, המוכר כל כך, המנוכר כל כך, גרם לי לסובב את ראשי
אליו בפליאה.
"אני מקווה שהחיוך היפה שלך לא נעלם בגללי", הפטיר בשחצנות
יתרה.
"אל תחמיא לעצמך", הייתי חייבת להחזיר לו באותה המטבע, "ומה
אתה עושה פה בכלל???" נזכרתי לפתע שאנחנו כבר לא במקום שיכולנו
להיתקל אחד בשני במקרה ולהגדיר זאת כצירוף מקרים. אנחנו בסיני.
סיני. החופש שלי. לא שלנו. שלי.
"אני בחופש, בדיוק כמוך. אמרתי לך שיש מצב שגם אני ארד לסיני,
לא?", אמר מרוצה מעצמו.
פתאום עלו בי כל אותם הרגשות שבגללם ברחתי לפה, לסיני, הוא היה
אחד מהגורמים לרגשות ההם. נזכרתי שגם הוא זרק משהו על סיני.
במשך חמש הדקות הבאות הוא רק דיבר. הוא התחיל בטיול שעשה
בחמישה הימים האחרונים, המקומות בהם ביקר וצלל, האנשים שפגש,
שהכיר, הסיפורים ששמע ועל זה שהוא חשב עלי כל הזמן. ניסיתי
להקשיב לו בחצי אוזן אבל לא יכולתי להתרכז. ניסיתי למצוא עניין
בספר כדי להמנע מקשר עין וגם לשווא.
הייתה דממה איזו דקה ארוכה ולא הבחנתי בכך בהתחלה. הוא חיכה
לתגובה. לאו דווקא על הסיפורים אלא על המשפט האחרון שזרק. הוא
חשב עליי. כל הימים האלו שהוא מטייל פה. ובזמן הזה שהוא חושב
עלי אני ניסיתי לחשוב איך לא לחשוב עליו.
"יעלי, רוצה לשחק טאקי?"
איזו נסיכה היא. הצילה אותי בדיוק בזמן. שני, חברתי הטובה
שירדה איתי לסיני הייתה בדיוק בתוך המים, אי שם. ידעתי שהיא
זיהתה את יואב מרחוק. ידעתי שהיא הייתה המומה בדיוק כמוני.
את שני הכרתי לפני שנה בעבודה. מהרגע הראשון התאהבנו אחת
בשנייה. חברות נפש. היא יכלה לדעת מה אני רוצה להגיד לפני
שאמרתי. לפעמים דיברנו במבטים.
"אני חושבת שאני אלך להתקלח" אמרתי, מתעלמת ממבטיו של יואב.
קמתי והתחלתי ללכת לכיוון החדר, הרגשתי את מבטו מלווה אותי
במעלה המדרגות, דרך המסדרון, בוחן אותי בשעה שדיברתי עם סאלים,
אחד מעובדי המקום ועד שהגעתי לחדר.
ישבתי על המיטה בחדר. מנסה להבין מה קרה שם. האם זה היה חלום
או אמת? נכנסתי לאטרף הזה, חושבת שדעתי נטרפה עלי. חושבת אולי
כל זה היה סתם "סרט" בגלל כל הגראס והחשיש שעישנתי היום ובימים
האחרונים.
הדלת נפתחה במהירות, שני עמדה בפתח, מנסה לכבוש ולעצור את
צחוקה המתגלגל.
"לא להאמין ששניכם באותו המקום", אמרה ספק בגיחוך ספק בהזדהות
עימי. משהו ציני היה בנימת קולה אבל השאיר מקום לספק.
"אל תשאלי באיזה סרטים אני, אני משתגעת. למה הוא פה? הוא הורס
לי הכל! הכל! אני חייבת לעשות משהו, לא יודעת...", התחלתי
למלמל לקראת סוף המשפט, מחפשת בעיני אחרי הקערה המלאה
בעשבי-עישון. אחרי שעה וארבעים חזרתי ל"חושה". השמש כבר שקעה.
אני כבר שקעתי לעולם אחר, שליו יותר, רגוע, אפוף ניחוחות. אני
וחברתי ישבנו, הזמנו לימונדה "משהו בסט" אני אומרת.
הבטנו בים, מהופנטות, שותות מהלימונדה שלקח לה ארבעים דקות
להגיע.
"רוצה?", שמעתי אותו וראיתי כבר את הג'וינט השמן שהוא גילגל
מול עיניי.
לקחתי אותו מבלי להוציא מילה.
הזמן חלף ועבר לו, דקות ושעות, ישבנו כל הלילה. שיחקנו קלפים,
שש בש, טאקי, היו איתנו המון אנשים מסביב בהתחלה, לאט לאט כולם
פרשו לישון. אפילו שני בשעה 3 וחצי כבר לא יכלה יותר וביקשה
ממני בשקט לפרוש. חייכתי אליה, מרוצה מהמצב.
"לכי למיטה, אני אבוא יותר מאוחר....", אישרתי לה.
"ומה איתו? את נשארת פה איתו לבד?" שאלה אותי ומביטה ביואב,
יודעת שהוא שומע ולא אכפת לה.
"אם הוא נשאר כן, אם לא אני אשאר קצת לבד". עניתי, יודעת שהוא
נשאר ולא זז.
נשארנו ככה עוד שעות.
ישבנו מכורבלים אחד בשניה, מעושנים לגמרי, אוחזים ידיים,
מביטים לעבר הים, הזריחה שולחת סימנים של התחלה.
"אני אוהב אותך, את יודעת", הוא אמר לפתע קוטע את השלווה
שזורחת עלינו.
"ולא התכוונתי לפגוע...", המשיך.
ידעתי שהוא משקר ולא היה אכפת לי. אני קיבלתי את שלי. ים,
זריחה, סמים וחיבוק חם.
עצמתי את עיניי ושקעתי לחלל של צבעים רכים, מלטפים. הרגשתי את
קרני השמש מלטפות כל פיסת עור בגופי, השמש נושקת על פניי בחום.
הייתי רוצה לעצור את הזמן הזה ולמסגר אותו. לשים אותו בתוך
בקבוק ולשמורו לעד.
הרגשתי יד מונחת על כתפי. חמימה ואוהבת, מטלטלת אותי מעט.
פתחתי את עיניי וראיתי את שני. "את עוד פה?, שאלה בדאגה.
"כבר 9 בבוקר, קומי. אני לא מאמינה שנשארת כל הלילה בחושה".
אמרה וחיפשה תשובה בעיניי.
"איפה יואב?" שאלתי אותה בקול חלש.
"יואב?" שאלה מופתעת. "מה יואב עכשיו? באנו להינות ולשכוח
ממנו! לא אמרנו שלא מדברים על יואב כל סיני? הוא בטח עכשיו
בדיוק הלך לעבודה ולחיים השיגרתיים שלו", ענתה בנסיון לשכנע
אותי כי פה טוב יותר.
מבולבלת מארועי הלילה הקודם התרוממתי ללכת לשירותים. פגשתי את
מחמוד, אחד העובדים בדרך. "דיברת מתוך שינה" זרק לעברי. "על
איזה יואב". חייכתי לעברו והנהנתי בראשי במבוכה.
הלכתי לחדרי, תוהה אם הכל היה רק חלום, מכניסה את המפתח
למנעול,
מסובבת לאט לאט, פותחת את הדלת באיטיות ו...
ניגשת לגלגל לי עוד ג'וינט.
הכל יהיה בסיידר. אני בסיני, אלא מה?