New Stage - Go To Main Page

סיון צדוק
/
פרגמנטים

חלומות על אישה פעורת עיניים באמצע הכביש מנערים את שנתי.
ביעות על שיער אסוף בקפידה לכדי זנב סוס, לבן, גלי. איברים
מבוהלים, דקים. חצאית טריקו ורודה חיוורת.  אור פנסי המכונית
שלי, העצים הסבוכים מסביב.

ברמת אביב נשים זקנות תועות במשקפי מעצבים כהות. עומדות
מבולבלות אל מול מעבר חציה באור צהרים יוקד, העדשות לא מסתירות
את המבט המבוהל. ואני חושבת 'אלצהיימר, אלצהיימר, אלצהיימר'.
המכונית פונה, התועה נשארה מאחור. קרני אור ודימויים על
דימויים ואני שוכחת, עד שנעורה משנתי.

הגיל נותן אותותיו בכולנו. אני משקיפה מהצד ואיני יכולה לעשות
דבר. מעולם לא הבנתי משמעותו של זמן עד עתה ואני חרדה מפני
התובנות הצפויות לי.
אין דבר מלבד היאחזות בהווה, היאחזות בעבר, התכוונות לעתיד.
אין דבר שהוא שלנו ואנו נתונים למסלול מכוונן, לא נשלט,
כבולים.

אני היחידה שמשקיפה מהצד, והזמן נותן בי אותות משונים. עיצובים
עיצובים הוא מארגן בתוכי נסיון חיים, עצב, אהבה. מקבע כבר יותר
ממרופף. מאט אותי- תמו ההתרוצצויות. מפיל אותי באין אונות
פיזית שוב ושוב, מסמן לי גבולות. אני איני נשאלת לדעתי.  הדרך
טוויה, נטוותה לפני זמן ורק עתה היא מתגלה, טפחים טפחים של
בהירות.
לעולם דרכים משלו להוליך אותי בתלם, להזכיר לי מה רציתי
מלכתחילה. שיעור אחרי שיעור, תרגול מעשי, זמן הפקת לקחים.


עכשיו אני חולה, הוזה נשים סומות במעברי חצייה, הוזה עתיד.
נראה שהעבר הניח את עצמו במקומו. נראה שהסדר שב על כנו.
נסיונות תל-אביביים, אורות, עשן ומוזיקה חזקה, אדי אלכוהול
מרתקים אותי לשעות ואז מרתקים אותי למיטה.
מיכל אומרת שאין משמעות, משלמת והולכת באמצע. אני עוד יושבת,
מסיימת את המשקה ונוהגת בשכרות.

רכבת תחתית, כרכים סואנים, אנשים זרים, בליל שפות. מרפסת
גבוהה, קולג' לאמנות. טלפונים מאמא, מה שלום הנכדים, ווב-קאם,
תקשורת לוויינית, משפחה מעבר לגלובוס. עיניים קורנות אלי כל
בוקר במיטה הצחה שלנו, טבעונות אדוקה, בריאות רפויה.

הרבה יותר נשים תועות, גם צעירות, צבועות שיער, טועות בפניות
ללא מוצא, חוזרות, ממשיכות, מחייכות, מוכרות לי דייניש,
מחזירות לי עודף.
פאב אפלולי, קנווס, העבר מושלך לאחור. הצבעים מוטחים בפראות,
אח"כ ברישול, אח"כ מושלמים הפרטים הקטנים, שעות של פרטים
קטנים, סידורים. ילדים, תמונות, אוכל, אמא, אבא, חתול.

אני לא רוצה לטוס יותר. הוא מרים אותי באוויר וחוצה את הכביש.
מניח אותי בצד השני של המדרכה בחיוך. אני לא מכירה אותו אבל
היד שלו במעלה הגוו שלי דוברת עתיד, והשיער שלו רך, כ"כ רך.
באישון לילה אני חופפת אותו, מתמכרת לרכות הזאת בין האצבעות,
עוצמת עין למול שמפו של חברה שעושה ניסויים בבעלי חיים.

נשיקות מאירופה, הבחורות מכוערות, מחכה לך, מת לחזור, מה את
עושה ביום רביעי?

פנסים. כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה אלצהיימר, אלצהיימר,
אלצהיימר.



אפריל 2004



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 24/11/04 11:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סיון צדוק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה