אני חושב שאני יכול לנבא רעידות אדמה. באמת. לא בקטע של
נוסטרדמוס או משהו כזה, אלא בקטנה. רגע לפני שהן קורות, אני
יכול להרגיש שזה בא. לא צחוק, זה מין סגולה כזו שיש לי. לי
ולחתולים.

אני חושב שזה בגלל שאני גר בקומה גבוהה יחסית: יצא שפיתחתי
רגישות מיוחדת לתנודות. הכל התחיל ברעידת האדמה הקודמת - בדיוק
סיימתי להכין עבודה לאחד מהקורסים באוניברסיטה, שיצאה לי
מוצלחת במיוחד. אז אני יושב לי בכיסא, קורא את יציר כפיי
האקדמיות, ומתנדנד להנאתי. הטלפון מצלצל. אחותי על הקו. אני
זוכר את זה כאילו זה היה אתמול: היא התקשרה להודיע לי...
להודיע לי... משהו לגבי אבא. לא זוכר, הוא לא הרגיש כל כך טוב
באותה תקופה. בכל אופן, אנחנו מסיימים את השיחה ואני חוזר
להתנדנדות - ופתאום אני מרגיש את זה - לא נדנוד רגיל של כיסא,
אלא נדנוד שמתחיל בכיסא ועובר לשולחן, למנורה ולמסך של הלפטופ
- ואיך שהמחשבה עוברת לי בראש אני שומע את הכלים במטבח,
מתחילים לשקשק ולהתנועע ולהשמיע צלצולים. עוד שניה עוברת,
והתמונה שבהול נופלת. "דני," אמרתי לעצמי, "זו רעידת אדמה.
אשכרה רעידת אדמה, אז כדאי מאוד שתפסיק להתנדנד ותתחבא -" ואיך
שסיימתי לומר את זה לעצמי, נגמרה הרעידה.
אבל לי כבר היה ברור מה באמת קרה כאן. הרי למה שמישהו, שהבית
שלו מתנדנד סביבו, יחשוב שהוא בעיצומה של רעידת אדמה? בכל זאת,
כאן לא קליפורניה - כאן ת"א - ואם הבית מתנדנד, רוב הסיכויים
הם שפאנאט מהגדה הכניס משאית של חומר נפץ בלובי. רעידת האדמה
האחרונה שהייתה כאן התרחשה בשנת 1996, ובקושי הרגישו אותה
באזור המרכז. הפיגוע האחרון, לעומת זאת, התרחש בשבוע שעבר -
ובחצר של משפחת בן-חמו מצאו בורג מהמטען. אבל אני ידעתי שזאת
רעידת אדמה, ויותר מזה - רעידת אדמה שאני הרגשתי עוד לפני שהיא
ממש הייתה, אה, רעידה.

כמובן שעם כישרון כל כך פנומנלי מגיעים גם קשיים מרובים. מאז
אותו יום גורלי האדמה פשוט סירבה לנוח תחתיי, לא משנה מה.
בעבודה, במיטה, מול הטלויזיה - כל הזמן יכולתי להרגיש רעידות
קטנות, באות והולכות, מתחילות ופתאום מפסיקות. כעקרון לא הייתי
מתרגש מזה, אבל בכתבות שפורסמו מיד לאחר רעידת האדמה הקודמת,
נאמר במפורש שרעידת האדמה הגדולה של תקופתנו מתרגשת ובאה;
שמדובר במחזורים של בין מאה למאתיים שנה, ושרעידת האדמה
האמיתית תקודם בסדרה של רעידות חלשות יותר. כל המומחים
שהתראיינו קבעו שכשרעידת האדמה הגדולה תגיע (והיא תגיע), היא
תתפוס את מדינת ישראל לא מוכנה לחלוטין: אלפים ימותו, רבבות
ייפצעו ומאות אלפים יאבדו את בתיהם. הסיבה העיקרית לכך, הם
הסכימו, היא שהבנייה במדינה מעולם לא לקחה בחשבון את הסכנה
הסייסמולוגית - אבל יש משקל גם לעובדה שקשה לנפק התרעה מוקדמת
מספיק על רעידות אדמה.
אתם יכולים לתאר לכם את תחושת האחריות הלאומית שהתיישבה לי על
הלב, כמו אבן ריחיים, מהרגע שקראתי את המשפט הזה. אני לבדי
אוכל להציל אלפי נפשות בישראל ממוות אכזרי בהריסות בתיהם. אני
וכמה חתולים מפרידים בין מדינת ישראל לחורבן הבית. והרי
לחתולים לא ממש אכפת מאיתנו.
לקח לי חודש להרדם; ניצלתי את הזמן לחיבור תוכנית פעולה לשעת
חירום, שכללה התקפה טלפונית על כל מוקדי החירום ושירות
הלקוחות, שליחת הודעות אס.אמ.אס לרשימה אקסקלוסיבית של נפשות
אצילות שהרוויחו את הזכות להינצל, פינוי עצמי לשטח פתוח, תיעוד
מלא של התמוטטות מרכז העיר ת"א וכתיבת הודעה לעיתונות. ובנימה
אופטימית זו, כמו שאומרים, נרדמתי.

שנה חלפה מאז אותו חודש גורלי. ישנתי לא רע. אמנם מפעם לפעם
לוחות טקטוניים סוררים שלחו אותי מבוהל למכשיר הסלולרי המיוחד
שקניתי, אבל מייד הרגשתי שמדובר באזעקות שווא. נורי, החתול
שקניתי, הסכים לקביעותיי, לרוב מתוך שינה. עד אותו שבוע.
כבר ביום ראשון הרגשתי שיום הדין הגיאופיזי סוגר עלינו. זה
התחיל בכך שבלילה שבין שבת לראשון נורי התאבד. ממש כך. בשתיים
בלילה התעוררתי, מזיע כולי, והרגשתי איך הקרום הדק של כדוה"א
מודיע לי שהגיע הזמן; תפסתי את נורי, ורצתי למרפסת, כדי לראות
אם שם התחושה חזקה יותר. נורי, ישנוני כהרגלו (אמרתי לכם
שלחתולים לא אכפת מחורבננו הממשמש), התחיל סופסוף להראות סימני
עצבנות. חיבקתי אותו חזק בזמן שנשענתי על המעקה, תוהה למי
להתקשר קודם. נורי התחיל להתפרע, ופתאום הרעידה התחזקה. "יכול
להיות שזה כבר קורה," חשבתי לעצמי, וכאילו כדי לענות לי, נורי
זינק לי מהידיים וצנח שש-עשרה קומות למטה, ישר על הפרגולה של
משפחת בן-חמו. "חתול בר-מזל," ספדתי לו, "כנראה הבין שכשהעסק
יתחיל להתמוטט, אפילו היותו חתול נינג'ה אמיתי לא יציל אותו
בקומה כזו גבוהה ועל כן החליט ללכת סטייל קמיקאזה, ולהתנקם תוך
כדי כך בבן-חמואים הנבלות האלה, שתמיד נותנים לכלב המגעיל שלהם
לחרבן בלובי." אבל לי, ידעתי בליבי, אין את הפריבילגיה
התבוסתנית הזו. כמה שרציתי לצלול אחריו, וקיבינמט המפעל
הציוני, נשארתי לעמוד במרפסת. בינתיים הרעידה נחלשה, והבנתי
שזה עוד לא זה. חזרתי לישון.
ביום שני כבר העליתי כוננות. ישבתי עם נעמה, אהבת חיי, בסלון,
ותהיתי אילו חפצים אני רוצה להציל ברגע האמת. את נעמה זה לא
הטריד. "דני. דניאל. אני מדברת אליך, תקשיב רגע," היא לקחה
אוויר וניקתה את פניה מהבעות, "אני עוזבת אות-" שיט! הנה זה
בא! הפעם לא היה לי ספק בכלל, אם נורי היה כאן הוא כבר היה
מטפס על הקירות; "נעמה, חכי שנייה עם זה, משהו גדול קורה עכשיו
- רעידת אדמה, את חייבת לצאת מכאן מייד." נעמה הייתה ללא ספק
הראשונה ברשימת ההצלה שלי, כמה שמחתי שאני יכול לוודא שהיא
תהיה בסדר. "אה... כן, בדיוק, זה בדיוק מה שאני אעשה," היא
הגיבה מופתעת, "רונית תאסוף את החפצים שלי מאוחר יותר." מסכנה,
חשבתי לעצמי, לקתה בהלם. כשהיא טרקה את הדלת מאחוריה הרגשתי את
הרעידות מתעצמות. זינקתי לסלולרי, חייגתי למד"א - והרעידה
פסקה. עוד לא. עוד לא. רעידת האדמה עוד לא כאן.
בשלישי בבוקר העצבים שלי כבר היו סדוקים לגמרי, אחרי לילה לבן
מתיש במיוחד. מצד אחד, נעמה נמלטה כל עוד נפשה בה מהרעידה
הצפויה, וכנראה שכחה את הסלולרי שלה בבית. מסכנה, התקשרתי שוב
ושוב - רציתי להודיע לה שאפשר להרגע, שהיא יכולה לחזור, שמשעמם
ועצוב לי בלעדיה... ביני לביני חשבתי שאולי עדיף שתנוח קצת.
הרי בסופו של דבר, השנה האחרונה לא הייתה קלה גם בשבילה. היא
לא הבינה את גודל האחריות שהוטלה עליי. ובכלל, גם ככה עוד מעט
לא יישאר כאן כלום. בסביבות שבע ירדתי למכולת, לקנות עיתון.
אולי עוד מישהו עלה על הסימנים? אולי כבר יש פינוי המוני? זין
בעין. אפילו מילה אחת לא הייתה. הכנתי קפה והתחלתי לרפרף:
משלחת ראש הממשלה הותקפה אתמול במהלך הביקור הממלכתי בדמשק,
חמישה שרים נהרגו ורה"מ נלקח כבן-ערובה; שיט, נשפך לי קפה. לא
כותבים כלום על רעידות האדמה; צה"ל מגייס מילואים ומזיז טנקים
לגבול החדש, האופוזיציה טוענת שהפיגוע נעשה ביוזמה סורית;
שיט! נו, מה הולך איתי היום? חצי כוס  כבר הלכה לי; מצב חירום
הוכרז במדינה, הכרזה על ממשל צבאי זמני מתוכננת להיום; שיט!!!
עכשיו הכוס! אני לא מאמין! מה, יש לי פרקינס-... ואז הבנתי.
הרעידה כאן. תפסתי את הסלולרי ורצתי לחדר המדרגות. הרעידות
התחזקו. בפיקוד העורף לא הייתה תשובה - אלא מה, בשעה הזו עוד
אין נפש חיה בצבא. מזל שבאותו רגע, אבל ממש באותו רגע, האדמה
נרגעה שוב. חזרתי הביתה והמשכתי לעבוד.
בשעות אחר-הצהריים הטלפון צלצל. נתתי למזכירה האלקטרונית
לענות. "דני, מה נשמע חמוד? הכל בסדר? אני מזכירה לך שהאזכרה
של אבא היום בחמש," הקול הרך של אחותי מילא את חלל החדר. לא
ששכחתי את האזכרה של אבא, אבל מי היה מאמין? כבר עברה שנה. שנה
שלמה.

"דיברתי עם נעמה," סיננה אחותי אחרי שכולם התפזרו. "היא אומרת
שהתחרפנת לגמרי, שזה הולך ומחמיר והיא כבר לא יכולה לדבר איתך.
היא אמרה שהיא עזבה לתמ-"
"מיכאלה, חכי שנייה," אמרתי לה, "את מרגישה את זה?"
"עזבה לתמיד. מרגישה מה?"
"האדמה," לחשתי לה, כאילו שהכוכב לא ישמע, "האדמה רועדת."
"דנננני," היא משכה את הנו"ן. היא תמיד מושכת את הנו"ן כשהיא
חסרת סבלנות.
"אני לא צוחק," הפטרתי בכעס. כעסתי. גם האדמה כעסה. ורעדה, כל
כך רעדה שהייתי צריך להישען על מצבת השיש של אבא. מזל שאנחנו
נמצאים בשטח פתוח, חשבתי לעצמי.
"אני הולכת, דני," מיכאלה הרימה את התיק שלה ופנתה לכיוון
השער.
האדמה העבירה הילוך. התיישבתי על המצבה. השיש היה קר. "מיכאלה,
רק תבטיחי לי שתישארי מחוץ לבניינים בשעות הקרובות, כי זה יקרה
כל רגע. ממש כל רגע. ככה כתבו בעיתון, מיכאלה, וככה יאמר לך כל
מי שיש לו סייסמוגרף, אפילו מהדור הישן. ככה אני אומר לך,"
צעקתי לה, כשנדמה היה לי שהיא כבר רחוקה מכדי לשמוע אותי.
הרעידות הלכו והתגברו. עכשיו כבר היה ברור לי שהטלפונים שלי לא
יצילו אף אחד. ככה זה ברגעים כאלה, כל אחד לעצמו. אם אתם מסוג
האנשים ששווה להציל, אני מקווה שתרגישו את זה בזמן. כי זה
מגיע. נשבע. רעידת אדמה.