כבר לפני הרבה זמן אמרתי לו שאני לא בטוחה בקשר. שאני לא יודעת
אם אני רוצה אחד. אבל דבר אחד ביקשתי: שיבטח בי, שאותו אני
אוהבת. בסוף החלטנו שניפרד. אתה כעסת. היית עצוב ומדוכא. ניסית
את חייך ליטול, רצית שהכאב ייעלם. ואז התחלת לעבור את הכאב, אך
האהבה לא הפסיקה. וגם בי לא. היא פעמה בחוזקה, ועם כל נשימה
שלי התעצמה בהרבה.
געגועי אלייך היו רבים ככוכבים. לאחר זמן מה גיליתי, שלא כמוך,
אצלי הכאב לא עובר. והשם שלך עבר במוחי, מאה אלף פעמים, המגע
שלך כמו עבר על גופי, מאה אלף פעמים, הזיכרון הרחוק של האהבה
החסיר פעמה מליבי, מאה אלף פעמים, דמותך הופיעה לנגד עיני, מאה
אלף פעמים.
אך כשפתחתי עיני, ראיתי שוב את חדרי, נפלה לה דמעה הישר מעיני.
ועל אף החום הרב, הקור אפף אותי, ועל אף שהייתי מוקפת באנשים,
הבדידות תמיד חנקה אותי. פי חייך, אך ליבי נשאר עצוב. מוחי
עבד, אך המחשבות רק עליך היו.
כעבור זמן מה, בעזרת רעי, בעזרת חבר, שבנו לדבר. התחננת שננסה
שוב, וליבי גילה אלייך חולשה. נפגשנו כמו פעם, באותה המגלשה.
היינו מרוחקים, עיננו לא נפגשו. המילים רק זרמו. מילים חסרות
משמעות, מילים ללא אופי. מילים שנועדו למלא חלל אוויר.
ואז שוב עינינו נפגשו. כבר הספקתי לשכוח כמה שהתגעגעתי לעיניים
האלה. למבט הזה. לאופן בו במבט אחד אתה מסוגל לראות אצלי הכל.
תמיד פחדתי מהמבט. לא רציתי שתראה את חולשותי. אך אתה חיזקת
אותי, ועודדת אותי.
החלטנו שנחזור, אך רק אם זה יסתדר. אם לא, הוא ישאר לי רק חבר.
והזמן עבר חלף, ופתאום גיליתי, שאתה לי כבר לא ממש חסר.
כשסגרתי עיני ראיתי מישהו אחר. המוח סיפר לליבי על מישהו אחר.
אותו המגע שלך, התפורר ונהיה לאפר, ועל גופי הרגשתי את מגעו של
ההוא, האחר.
אך כיצד אומר לך את דבר זה? כיצד אבשר לך שליבי מאהבה אליך כבר
לא בוער? הרי בפעם האחרונה את חייך ניסית ליטול, כיצד אגיד לך
שלום?!
והנני, עדיין שוקעת באלה הרהורים, מפחדת, מפחדת מהחיים.
כבר עבר ימים ארבע עשר, והנה הפחד עדיין נשאר. ההיכן אמצא אומץ
לך לספר?! היכן אמצא אומץ לך לבשר?!
השאלות הללו נותרו בשבילי עדיין ללא תשובה, השאלות האלה נותרו
לי במוח חומר למחשבה.