אני יושב מקום אחד לידה בשולחן. כל אחד מאיתנו מעסיק את עצמו
באיזה עיסוק דבילי כמו בהייה חסרת מטרה בפלאפון או הכנת איש
נייר מקופסת סיגריות.
אנחנו יושבים בביתו של חבר טוב שלי, מחכים לו, ושותקים. ואני
פשוט רוצה לצרוח. למה אנחנו שותקים? הרי היו ימים לא מזמן בהם
יכולנו לדבר על מה שרק רצינו ומתי שרק רצינו, רצינו ביחד. כמו
אח גדול ואחות קטנה, אבל תמיד בגובה העיניים.
היא הייתה שם כשמצאתי אהבה. היא הייתה שם כשאיבדתי אותה
וניסיתי לאבד גם את עצמי. היא הייתה בביה"ח כשיצאתי מזה. היא
הייתה שם תמיד, עם חיבוק וכל האהבה שבעולם.
ואני עשיתי כמיטב יכולתי להיות לה אותו דבר. בכל פעם שקרה
משהו, ניסיתי גם אני להיות שם. זכורים לי מקרים רבים שאפילו
הצלחתי. חבל בכל שנאלצנו להגיע למקרים רבים, אך החיים לא הראו
כלפיה שום רחמים. מצאנו זה בזו מפלט, קבלה ואהבה בלי שיפוט,
וידידות נפש.
ואז היא פגשה את החבר החדש שלה. הכרתי אותו לפני כן וידעתי על
יכולתו להוליך שולל, בעיקר בחורות שחשות עצמן אבודות. תיארתי
לעצמי שהוא לא יפגע בה, אבל... לא רציתי שהוא ישנה לי אותה.
אבל הקרב הזה נגמר לפני שהוא התחיל. לאט אבל בטוח היא נהייתה
יותר משלו משלי, עד שלי פשוט לא היה יותר מקום. אני זוכר שזה
היה בבוקר של היומולדת שלי, אחרי שהתלוננתי על היחס הרחוק
והמנוכר שלה לאחרונה. היא שלחה לי הודעה של "מזל טוב" מחו"ל.
שתי מילים. התחלתי לענות בהודעות. לפעמים אני חושב שחבל
שעניתי, אולי היה נחסך לי הכאב הנורא הזה, אבל אז אני מבין כל
פעם מחדש שזה היה רק עניין של זמן. "אנחנו כבר לא מדברים באותה
שפה, אין לנו תקשורת," היא אמרה. השיחה הסתיימה כשהיא אמרה לי
שכאן כנראה דרכינו נפרדות. ביקשתי ממנה שלא תשכח אותי, והיא
הבטיחה. שמחתי שהיא לא לידי ולא רואה את הדמעות. ידעתי שהחבר
שלה מרוצה עכשיו. ידעתי שלמרות ההיכרות בינינו הוא תמיד ישמח
להיות מרוצה על השינוי שהוא חולל בה.
בדיוק כמו עכשיו, כשאנחנו יושבים בבית של חבר טוב שלי ומחכים
לו. הוא מגיע, ניגש אליה, נותן לה נשיקה ארוכה ומתיישב לידה.
כמה שהם מאושרים ביחד. וכמה שאני שונא אותו על זה. בעיקר על זה
שהוא גרם לי להבין שככה היא הייתה בכל מקרה, והוא פשוט היה זה
ששחרר את זה ממנה. חוצמזה ברור היה שהוא לא הכריח אותה כלום
ועדיין היא נתנה לו לגרום לה לחשוב שאין לי מקום בלב שלה
יותר.
חבל שאני שונא אותו על זה, שנאה לרוב מפריע לקשר חברות בין שני
חבר'ה. אני רואה אותה כמעט כל יום, כשאני רואה אותו. וככל שאני
רואה אותה יותר, אני מתגעגע אליה יותר.
רציתי לצעוק, אבל שתקתי. מאז, אנחנו שותקים כל הזמן. לא אהבה.
לא ידידות. לא שייכות.
שתיקה.