"תבכה..." אמרתי לו, "אני אוהבת כשאתה בוכה... תבכה!"
"אבל אני לא רוצה לבכות... אני שמח!" הוא ענה.
"נו תבכה... בשבילי!" התחננתי.
"אני לא רוצה נעמה! תעברי נושא!" הוא אמר בעצבים.

לא רוצה? אין בעיה...

ביום למחרת ישבנו ביחד, אני הוא והכלב שלו בובי.
צפינו בטלויזיה.
בובי התחיל להשתולל.
"צריך להוריד אותו למטה... לא הורדנו אותו היום", הוא אמר
וליטף אותו.
בובי היה הכלב שלו כבר 10 שנים, כלב זקן.
"אני אוריד אותו" אמרתי.
"תודה מותק" הוא אמר ונשק לי על הלחי.
לקחתי את הכלב עם הרצועה והוא השתולל משמחה כשיצאנו מהבית.
כשהסתובבתי איתו למטה הוא ריחרח לו בשמחה את השיחים והעצים,
שיחררתי לו את הרצועה והבטתי בו ממשיך לרחרח.
הוא כבר לא רואה טוב, הכלב.
הוא הסתובב לו עוד ועוד רבע שעה בערך... עד ששמעתי את חריקת
הבלמים.
כאילו זה נמשך נצח! הוא יילל קצת ומת, שיחררתי את הנהג לדרכו.
חיברתי את הרצועה והתחלתי לצרוח:
"צחיייייייי!!!"
צחי יצא מהחלון ראה אותי ואת הכלב ורץ מהר למטה.
"בובי!!!" הוא אמר בקול שבור.
"איך זה קרה?" הוא שאל.
"הוא התחיל לרוץ לי פתאום ולא החזקתי את הרצועה חזק והוא
השתחרר לי! הנהג ברח!" אילתרתי.
"בובי שלי!" הוא אמר והתחיל לבכות...
חיבקתי אותו... ישבנו שם על הרצפה והנבלה של הכלב לידנו.
והוא בכה.
הסתכלתי עליו מיבב ומלטף את הכלב המת.
הוא כ"כ יפה כשהוא בוכה...
נמלאתי באושר.

חודש אחרי - רבנו!
שברתי לו את הטלויזיה החדשה שלו שהוא כ"כ התלהב ממנה.
"נמאס לי ממך! את רעה! יש בך רוע לא ייאמן!" הוא צעק.
"צחי אל תגיד דברים שאתה תתחרט עליהם אח"כ..."
"אני מרגיש שאני לא אוהב אותך יותר! אני לא יכול ככה! את הורסת
כל מה שחשוב לי!"
"די נו, סה"כ טלויזיה! זה לא כאילו הרגתי לך ת'כלב..."
הוא הסתכל עלי המום.

בעצם... חי חי