איזה מן חג,
איזה מן שבוע,
איזה מן יום.
הרוס.
הכל.
חיי.

חשבתי שזוהי תקופה נהדרת,
ובאמת כזו היא, באמת,
אך על מי אני עובדת?
אי אפשר לחייך מבלי לקוות שדבר רע לא יקרה.
אז חושבים על הגרוע מכל, או כך לפחות מאמינים.
ואומרים "זה בטוח לא יקרה".
וזה קרה.

לא הכל בבת אחת.
אבל הנפילה התחילה.
קודם כל הוא מת.
ואיזה הלם!
גם כן חג, סוכות, והוא נעלם לו כך.
היה, ואיננו. מת.
זה תמיד קורה בחגים.
התחיל בראש השנה,
ואז הגיע פסח.
ועכשיו סוכות.
אין אלוהים.

ואז, אהובה, לא שלי, שלה...
נעלם.
התנהג כמו זבל.
ולי כואב הלב, עליה.
שצריכה להמשיך כך לסבול..
והנפילה ממשיכה.. אין לה קץ.
מגיע גם תורי..?
אכן. לא אשכח..
אז היום, מסתבר שגם ארבע הכוכביות שלי מאוהבות באחרת.
לא מאוהב.. טוב בסדר, זה לוקח זמן.
והקשר שלהם הדדי.. וטוב לו כ"כ, או לפחות יהיה.
ולמי לדעתכם הוא פונה?
לחלוק את האושר? וההתלבטויות? אלי.. אלא מה?

והנפילה ממשיכה.
גמכן חופש שכזה, סוכות.
היה צריך להיות כ"כ מוצלח...
ומה נשאר?
שק מלא אכזבות.
וכל התקוות שהיו, ממש עד לפני שבוע, ממש עד אתמול,
נגוזו.
התפוגגו.
ואתם שואלים את עצמכם מדוע מתנוססות guol על שמי,
אני מניחה שהפירוש הכ"כ נכון יישאר עימי..

ואולי יום אחד אתגבר.
על הפרידה,
ועל האכזבה,
ועל החיים.
אך האם פירושו של להתגבר על החיים אינו מוות?
אולי עדיף להתגבר עליהם, ולא להתמודד איתם?
ואולי הרעיון של התגברות על החיים פירושו לוותר?
ורציתי להגיד שאני לא אתן להם לברוח, לכל הפושעים,
אני לא אוותר להם.
אבל אז נשבר לי הלב.
וממשיך להתרסק בשבוע האחרון, בכל פעם מחדש.

אז כן,
לפחות לבינתיים,
אני מתייאשת.
לחלוטין.

ולולא כמה אנשים טובים באמצע הדרך.
אני, כבר מזמן את הדרך לא הייתי רואה.
לא היה מי שילך עליה.
פרט לאחרים.