מכירות פומביות. זה מה שעניין אותם.
קבוצת אנשים, בגילאים שונים, יושבים בחדר צר ומסתכלים על מסך
מחשב.
המסך לא נקנה במכירה פומבית. הם אף פעם לא השתתפו במכירה
פומבית, אפילו לא אחת, אבל מכירות של אנשים אחרים - זה עניין
אותם. של ח. מקיסריה, של י. מבני ברק, שעכשיו לא במכירה כי
נכנסה השבת, ואולי זה מה שהרס לו. הרס לו את החיים. או לה, או
להם. היו"ד הזאת יכולה להיות יוני, יעל, משפחת יהודה, אבל זה
לא משנה. מה שחשוב שהם מבני ברק. ושעכשיו הם כבר לא מול המחשב,
כי נכנסה השבת. וסביר להניח שאת המקרר הזה, הם כבר לא יצליחו
להשיג. לא במכירה הזאת, לא במחיר שהם רצו. וזה הורס להם.
ולתומכים שלהם בקבוצה.
הקבוצה שלנו עדיין מול המחשב, עכשיו במכירה אחרת. זה לא משנה
איזה מוצר, מאיזה סוג או חברה. והם מרעננים את העמוד כל שניה,
לא לפספס שום דבר. עכשיו זה קיסריה, אחר כך זה יבנה. הקונים
הפונטציאלים בכלל לא יודעים על הקבוצה הזאת, ואם הם היו
יודעים, זה בטח לא היה ממש מעניין אותם. כי הם באו בשביל מקרר,
לא בשביל להשתתף בתוכנית ריאלטי זולה. והאנשים מסתכלים.

הוא בן 32. בעקרון הוא מחכה שההיי-טק יעלה שוב, אבל ברגעים
אלו הוא מחכה לדעת מי יזכה במכסחת הדשא מסוג Z834. לו אין
מכסחת דשא, לא הייתה לו. אין לו דשא. ואין לו מכסחה בכלל. הוא
מתגלח עם סכין. אבל הוא יודע שר. מבאר שבע צריך. הרי אנשים לא
נכנסים סתם למכירות פומביות. כמעט.
היא מהוד השרון. גדלה במשפחה חרדית, חזרה בשאלה לפני הצבא.
מתעניינת בעיקר במוצרי חשמל, אבל אין לה בעיה עם מכוניות.
וההוא שם, השחור, הוא אתיופי.

אבל כאן אין הבדלים, אין אפליות, כולם שווים. בקבוצה שלהם כולם
אותו הדבר, מכורים למכירות פומביות. הם לא מכחישים. חלקם גאים
בזה, אבל לא ברחוב.
כאן כולם שווים.
כי כאן אין 'אני', ואין 'הוא' או 'היא'. יש רק 'הם'.