19.7.04, 01:32
המבט שלה
חודר לתוכי.
כאגרוף, שמא קליע
שעד ללבי הוא מגיע.
הם כה מכאיבים
וחודרים,
המבטים.
מי ידע או פילל
שכבר אין צורך להתפלל
על אף התחושה להלל
ידעתי אמת כואבת זו.
הלכתי עיוורת
אחר הרועים ולא רואים
ההורים.
כאבי אז היה כמוצל
אך לרגע לא ניצל.
אך נדמה ועכשיו
הרועים חזרו לראות
את בכור מקניהם-
אותי.
ושלא רק ידמה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.