ישבתי מחוסר רצון- שמעתי שני אנשים שמדברים על עניינים אינם
עיניניים. בשלב מסיום שפתיהם זזו, גופם זז אבל לא יכולתי לשמוע
ולו הגה ממה שדיברו.
הייתי מכונס בתוך עצמי, אגוצנטרי מצידי, אבל דבר שהיה נכון
בשבילי לאותו הרגע.
נפרדתי משני האנשים שדיברו על עניינים מאוד לא עיניניים...
הלכתי עם עצמי, מכונס בעצמי, בשעה ריקה.
שעה שבאה מאוחר מאוד במשך היום, ורק בימים שבהם איננו ישנים או
עסוקים אנו רואים אותה.
הכל היה ריק, הכל היה חלול ושום דבר לא דיבר או זז.

דיברתי עם עצמי על כלום.
דיברתי והרהרתי על כלום, פיקציה.
הסתכלתי מסביב ורק הכוכבים היו בהירים יותר ושלווים יותר
מהרגיל
והם היו, יותר מתמיד, אפופים בכלום.

המשכתי ללכת וניסיתי לדבר עם דברים, שאינם מדברים על דברים
שעליהם אין מה לדבר- כלום, ריק.
הם לא זזו מהרוח שתמיד הניעה אותם או השמיעו רחש שתמיד השמיעו.
הם דממו יותר מתמיד.
כשהמשכתי ללכת למקום שאליו רציתי וכמהתי להגיע,למחוז חפצי, עד
כמה שהוא המקום שאליו רציתי להגיע, הכה בי שהמקום הוא חפץ ולו
יותר מזה, עד כמה שיש שם אנשים שבשעה זו אי אפשר לשמוע אותם,
כי הם ריקים,יותר מתמיד, ואף חולמים על הריק שישכחו למחרת
בבוקר ...
התהלכתי, וכאשר הרגשתי שהריק מחלחל לתוכי וכובש אותי אט אט,
הבנתי שהשעה הזאת נועדה להראות לך עד כמה שבנאדם שמלא לו בחיים
הוא בכל זאת ריק.
הוא רק פיקציה ריקנית ביותר.
השקט שבו אתה נראה חלול ומבודד, רק נקודה קטנה בשום כלום או
בסוף משפט שמביע ריקנות וחוסר חשיבות.
שעה שבה אתה מתגמד וכל מה שמייצג אותך נעלם והופך לריק קודר
וחלול.

זו שעה שרק מעט מאיתנו מסתובבים בה לבד
וכשאתה בשעה זו לבד
אתה מרגיש את הריקנות שאפופה סביבך
אתה מרגיש נקודה. (נקודה)