לקראת סוף הקיץ, לאחר שעות עבודה רבות במערכת העיתון ביחד עם
איזו כתבת שאני אפילו אינני זוכרת את שמה, החליטו אמא ואבא
לנסוע לחופשה עם כל המשפחה.
"או... הגענו סופסוף" פלטתי אנחה שקטה למיקי.
"הנה הכיכר המפורסמת של העיר. כולם תסתכלו ימינה!"-אמא שלי,
תכירו. תמיד כשאנחנו בטיול היא תופסת את מקום המדריך (ואבא שלי
כמובן בתפקיד הנהג והעוזר החינני של המדריכה).
ירדנו מהאוטו והתחלנו ללכת לכוון ההמון שיושב על כסאות ים
באמצע הכיכר. איזה עיר מוזרה. כל האנשים האלה יושבים על כיסאות
הים שלהם מסביב לכיכר גדולה שמוקפת חנויות ומסעדות מכל עבר,
בחיים שלי לא ראיתי כזה דבר. "יא אמא", צעק פתאום מיקי
בהתפעלות, "ס'תכלי על הטירה הזאתי!" בקצה המרוחק של הכיכר
הענקית הייתה מונחת טירה גדולה כמו בסיפורים על נסיכים
ונסיכות, אבל הטירה הזו הייתה שונה, אני לא יודעת למה. כדי
להגיע לדלת הכניסה הענקית צריך היה לטפס כמה עשרות מדרגות
מייגעות שבקצוותיהן פסלים של משהו לא מזוהה (יכול להיות שאולי
אלו חיות).
הנחנו את התיקים ואמא אבא ומיקי התיישבו (כמו כל המוזרים
האחרים בעיר) על כיסאות ים שקיבלנו כמתנה לקראת הנסיעה. אני לא
התכוונתי לשבת איתם. הלכתי לטייל קצת בכיכר.
"אה... מה את עושה פה?! איזה יופי לראות אותך!" צעקתי לרוני.
רוני היא אחת החברות הכי טובות שלי. מעניין מה היא עושה בעיר
כזו.
"איפה את... חיפשתי אותך בכל מקום!" אמרה לי רוני אחרי שהגענו
אחת אל השנייה.
אותי?! חיפשה אותי? ונסעה עד לכאן כדי למצוא אותי?
"בואי נלך!"
"לאן?" שאלתי.
"לאן נראה לך? נווו... הבטחת לי!"
"טוב...בואי נלך."
הגענו למדרגות הגדולות של הטירה. היי הנה מיקי. טוב אני מניחה
שהוא לא יכול להזיק.
"אבל תתנהג יפה ואל תפריע לנו!" נבחתי עליו. טיפסנו את כל
המדרגות, בקלות אני חייבת לציין, והגענו לדלתות הענקיות
בכניסה. הן נפתחו אפילו בלי שדפקנו. מוזר. מתאים לכל האווירה
בעיירה הזו. בתוך הטירה היה עוד גרם מדרגות ארוך ומפותל.
טיפסנו את כל המדרגות עד שהגענו לחדר.
החדר היה שחור כולו (כמו הטירה), עם וילונות סגולים ומיטה אחת
גדולה באמצע החדר. שמתי לב שהוא התפצל לעוד שני חלקים. בצד
ימין חדר נוסף (אבל לא ראיתי מה היה בו או איך הוא נראה כי הוא
היה חשוך מאוד) ובצד שמאל היה מסדרון ארוך עם הרבה דלתות.
פתאום, כאילו הגיעה מהאוויר הופיעה אישה רזה מאוד, קצת מפחידה,
לפני המיטה לקבל את פנינו.
היא אמרה לרוני, כאילו שהיא הכירה אותה, שתלך ותאיר את
המסדרון. רוני הלכה והדליקה נרות לאורך המסדרון הארוך שחשפו את
הדלתות ועשו אותן בולטות לעיין.
"אוי, אמא, מה זה היה?!" אני ורוני אמרנו בקול רועד. אני לא
יודעת מה שמענו בדיוק אבל זה הפחיד את שתינו למוות וברחנו משם
מיד. ירדנו את כל המדרגות של הטירה עד שהגענו למדרגות הכניסה.
"רגע! איפה מיקי?" לא נכון! איבדתי את מיקי? אמא תהרוג אותי!
רצתי בחזרה לטירה וראיתי את מיקי מסתתר מאחורי עמוד בחדר
שהיינו בו, מחייך וצוחק "חה חה חה... נכון שדאגת לי? נכון?!"
"מפגר קטן!!! בוא מהר!" סחבתי את מיקי מחוץ לטירה. "אל תעשה לי
את זה עוד פעם! דאגתי לך כמו מטורפת. הבהלת אותי!"
"או... סוף-סוף מצאתי אותך. בואי יש לנו הרבה על מה לדבר" אמרה
לי הכתבת. לאן רוני נעלמה כשצריך אותה?
איך כולם יודעים איפה אני?
המשכתי לטייל קצת עם הכתבת עד שהגענו קרוב לטירה.
רגע... אף-אחד לא שם לב?! אני מרחפת!
ריחפתי קצת לעבר דלתות הכניסה הענקיות של הטירה.
ו... אנשים לא רואים שמהדרגות נעלמות?!
איזה אטומים כאן כולם! ילדה מרחפת ומדרגות גדולות שנעלמות
פתאום זה לא משהו ששמים לב אליו בדרך-כלל?! אפילו הכתבת לא
רואה.
טוב, החזרתי את עצמי לאדמה והמדרגות חזרו. כמה מוזר...
"אההההה!!!"
"מי זה צורח?" שאלתי את הכתבת. אבל היא עמדה בפה פעור בלי לומר
כלום.
מה עכשיו?!
ידיים?! ידיים דקות וארוכות יצאו מדלתות הטירה ישר לכוון שלי
ושל הכתבת ותפסו אותנו בכתפיים כאילו הן מנסות למשוך אותנו
לתוך הטירה. נאחזנו במדרגות של החנות הקרובה והידיים המשיכו
למשוך.
"טוב... אנחנו בפנים". איזה מזל!
הרוחות חיכו לנו בחוץ, כאילו שהתכוונו לצאת אליהם.
"מה זה? תראי!"
בעננים לפתע הופיע ציור של שתי גולגלות עולות באש.
"זה אני ואת?!" שאלתי את הכתבת בקול חלוש.
"אני חושבת שכן..."
רגע אחד... נזכרתי! כבר נלחמתי ב... (מה זה... רוחות? נניח),
רוחות! אני יודעת מה לעשות!!
כן...עכשיו אני זוכרת. נכון, זה היה מפחיד בהתחלה אבל בסוף...
ניצחתי? כן אם אני לא טועה ניצחתי!
טוב אני אצא.
ואז... בלי לשים לב אפילו...

...התעוררתי.
אוף...איזה חלום מוזר.