ואותו אני פוגש בעיר
בלילה
הסיפור הזה מתקדם צעד אחד קדימה, ביום שנמאס לו, ביום ששיעמם
לו מדי. הדמויות שיעממו לו מדי, האנשים שסביבו שיעממו אותו,
הוא היה חייב למצוא לו זירת אקשן אחרת.
וכך הגיע סמיר לעיר הגדולה.
עכשיו, שלא יהיו אי-הבנות. סמיר הוא שועל ערבות לא קטן. הוא
כבר שרד במקומות הזויים הרבה יותר. אבל העיר הגדולה היתה חדשה
עבורו. הוא לא ביקר בה מעולם. כמובן, אם לא נחשיב את הפעם ההיא
בגיל 12, כשאחותו הגדולה שכחה לאבטח את דלת הכניסה. אבל אז הוא
רק הספיק להציץ, לפני שהיא חזרה וסגרה הכל על בריח.
הוא זכר המון צבעים, המון כינויים מוזרים, המון מילים גסות,
המון דרמות. כמו הצגה מושקעת בברודווי, רק בלי התקציב. כמו כל
הפנטזיות שלו יחד, במקום אחד.
הוא נכנס. לקח נשימה עמוקה, ונכנס לחדר אחד. הוא, וכל הדמויות
שלו. בהתחלה הוא נורא התבלבל. אנשים נכנסו ויצאו וסגרו ופתחו,
והכל היה צבעוני ומוזר. ההישאבות פנימה היתה טוטאלית, בלתי
נמנעת.
אחרי הבלבול הראשוני, הוא התחיל להנות באמת. הוא הבין שכאן,
במקום הזה, טמון הפוטנציאל הגדול ביותר עבורו, ועבור כל
הדמויות שבו, הדמויות שלו. הוא אהב את ההתרגשות המחודשת הזו,
כשהיה צריך לעבור מטמורפוזה, כשהשיל מעליו עור אחד ונכנס בכל
רמ"ח אבריו לעור אחר, אל תוך מסכה אחרת.
בהתחלה, כשלא ממש ידע מה הוא עושה, כשלא ממש היה "מחובר" למה
שקורה אצלו, המטמורפוזה הזו העיקה עליו. הוא הרגיש שהוא מאבד
את עצמו. ושם, בנקודה ההיא, היה עליו להתמודד עם שאלות "כאילו
פילוסופיות" כמו מי הוא בכלל. הרי כל דמות היא מסכה, וכל מסכה
מכסה על דמות שנמצאת מתחתיה, מאחוריה, מכל עבר. כשהכיר בכך
סוף-סוף, המרחק עד למקום בו הוא נמצא היום היה קצר מאוד. הוא
החליף דמויות כמו שאנשים אחרים מחליפים בגדים תחתונים. והוא
נהנה מכל שניה מחייו. נהנה, וריחם על אלה שלא מצליחים לראות את
האור כמוהו. אלה שתקועים במסכה אחת למשך כל חייהם כמעט. כזו
המוכתבת על ידי אחרים, ולא מסוגלים, כמוהו, להשתחרר. לכן המקום
היה מושלם עבורו. כאן, הוא יכול היה לעטות עליו בכל ערב דמות
אחרת, שונה, ססגונית, ולהשתולל.
והיא היתה יפה
קצת משונה
לפעמים יש רגעים בחיים, שנראים הכי נורמליים וטריוויאליים
שאפשר. רגעים כאלה שרק בפרספקטיבה לאחור אפשר לגלות אותם.
הערב ההוא, היה בדיוק ערב כזה.
אותו ערב התחיל בצורה רגילה, כמו כל הערבים שקדמו לו, כמו
ערבים נוספים שיבואו אחריו. הוא מתח את אצבעותיו, מדד את אחת
מהמסכות האפריקאיות שהביא אתו מטיול ארוך אחד, העיף מבט מאוהב
במראה העגולה שמעל המחשב, ונכנס.
ואז, הוא ראה אותה. לא מיד, כמובן. היא לא היתה מאלה שמשכו
תשומת-לב מיוחדת במעבר מבט מהיר בין כל הנוכחים. אך מבט ממוקד
יותר, משתהה קלות, של עין מנוסה כשלו, הבטיח לו עניין ואתגר,
שני דברים שדמותו להערב רצתה כמעט יותר מכל דבר אחר (את הדבר
הראשון, שרצתה יותר מכל, מעולם לא הצליחה לקחת).
בקיצור, to make a long story short, היא עמדה שם. בין אבי
מירושלים לבובה אמיתית. הוא כמעט נרתע מהתווית שהודבקה לה, אך
ברגע שאזרה דמותו אומץ לומר לה שלום, ידע שמכאן והלאה, הכל
יזרום (כמעט) על מי מנוחות.
הייתי רוצה לומר שהשיחה ביניהם קלחה והיתה מדהימה מהרגע
הראשון. ובד"כ אני אומר מה שאני רוצה, אז השיחה ביניהם קלחה,
והיתה מדהימה מהרגע הראשון. היה להם ראש שונה, אבל דומה;
מנהגים מוזרים, אבל משלימים. בקיצור, היתה להם מין שיחה כזו,
מאותן שיחות שמוצאים לפעמים, אבל לא בתדירות גבוהה מדי.
היו לה עיניים כחולות ושדיים זקורים. כמובן שכל בנות העיר
אומרות לו את זה, אבל לה הוא נטה להאמין. לא ברור מדוע. היה בה
משהו אחר, משהו שונה, משהו שלא דומה לאף-אחת אחרת... או,
לפחות, בזה האמינה דמותו לאותו ערב.
אז הם דיברו. מה כבר יש לעשות בעיר הגדולה חוץ מלהחליף מילים
מילים מילים? לעיתים משמעותיות יותר, לעיתים משמעותיות הרבה
פחות. היא היתה חריפה, שנונה, חסרת חיי-חברה, ובעלת זיכרון טוב
מדי לפרטים טפלים וחסרי משמעות מדי. את התכונה האחרונה הוא
גילה מאוחר. מאוחר מדי, מבחינתו.
כמו שכבר ניסיתי להסביר, הוא לא היה איש של מטרות. הוא היה איש
של דרמות, של סיפורים גדולים, של סנסציות, אבל לא של מטרות.
ומשום-מה באותו ערב, היתה לו מטרה. היתה לו מטרה והוא אפילו
הרשה לעצמו לחזור עליה שוב ושוב בראשו, כמו מנטרה - לא לאבד את
הדמות. לא להזניח את המסכה. להיכנס אליה. להיות היא, לגרום לה
להיות הוא. לא לאפשר סדקים. לא להיפגע. אבל זה רק בסוגריים,
ליתר ביטחון, הוא לא באמת חשב שיש בו את היכולת להיפגע, לא
באמת.
אז מה קרה באותו ערב אתה? הכל. ולא כלום.
ואני יודע, כי הייתי שם.
הם דיברו על מה שמצחיק אותו, ואותה, על דברים שהוא אוהב
במיוחד, ועל סתם... הם דיברו כאילו הכירו שנים. כאילו הדמות
שלו היתה חלק ממנה. אולי היא באמת היתה...
הוא מתח אותה עד קצה גבול היכולת. מעולם לא חשב שיקלע לשיחה
כזו, שיחה בה יצטרך לחשוב על דמותו לעומק. מה היא אוהבת ומה
לא, במה היא מתמחה ואת מי היא שונאת. פתאום היה צריך לרקום לה
עור וגידים ממשיים, להפכה לעגולה. והכל בגללה. או בעצם,
בזכותה...
היא היתה יפה. קצת משונה. כי הצליחה להתחבר לדמותו באותו ערב.
עד כדי-כך שהדמות כמעט ביקשה להמשיך את השיחה מאוחר יותר, מעבר
לגבולות העיר הגדולה. אבל רק כמעט. בכל זאת, היא רק דמות...
וסמיר יצא מהעיר הגדולה.
בפעם הבאה שנפגשו, הוא היה כבר אחר. היא, כמובן, לא שינתה
מאומה. אז הם דיברו שוב. מה כבר יש לעשות בעיר הגדולה חוץ
מלהחליף מילים מילים מילים? לעיתים משמעותיות יותר, לעיתים
משמעותיות הרבה פחות.
היא זכרה אותו. רק שלדמותו הנוכחית לא היה מושג שהם מכירים.
קרה לכם פעם שפגשתם מכר ותיק בלי לזכור שאתם מכירים? קרה לכם
פעם שהתחלתם מאפס רק כדי לגלות מאוחר יותר שיכולתם לדלג הרבה
מעבר לחומה הזו של הנימוס? לסמיר זה לא קרה. אבל היא, בעלת
זיכרון טוב מדי לפרטים טפלים וחסרי משמעות מדי, הכירה אותו.
היתה בטוחה שהוא הדמות הקודמת. והפער הזה הפך מצחיק והזוי יותר
ויותר...
עד שהבינה דמותו הנוכחית שהיא חשופה מדי. שיש לה עסק עם מכר
ותיק, שכבר הצליח לחדור פעם מבעד למסך השקוף, מבעד לחומה
שהקיפה אותה.
וזה הבהיל אותה. הבהיל את הדמות של סמיר עד כדי-כך שהיא איבדה
את שפיות דעתה לכמה רגעים, שנדמו כמו נצח.
היא בעטה וצעקה וצחקה וייבבה. היא עשתה הכל כדי להרחיק, והכל
כדי לקרב. היא התבלבלה.
והתנתקה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.