בדרך כלל איני נוטה לתת מידע על היותי ומיקומי ומי אני.
ולא מתוך חשש שימצאוני, אלא דווקא מתוך חשש שלא ימצאו עצמם
בעצמם הקוראים.
בשירי ההתבגרות איני מודה כי אני נער ובכתבי האהבה איני תוחם
מגבלת זמן. והקוראים, אם הם קוראים. כשהם קוראים! (אסרטיביות)
יוכלו לקרוא ולא לברור. כי זוהי הרי מטרת הקריאה, לקרוא.
אבל היום אני חייל. (יום שלהפתעתי מתמשך כבר כמעט שלוש שנים,
מה ששיבש לי בהחלט את השעון הביולוגי, שלא נדבר על החשש מהמונח
חודש, שנה או עשור.)
ובכדי לתת דוגמאות צריך כמובן לתת דוגמאות, כך שאין לי מפלט.
ומהי דוגמא אם לא שימוש מכוון בסיטואציות, פרטים, צבעים,
תחושות וריח? אם כך: מדים ירוקים, ריח של שמן, רצון להשתחרר
וחברות.
וזה מדהים (כותרת הטקסט בתוספת האות ו' לפני כן.) שכרגע אני
קורא.
ומעבר לכך, שכרגע אני קורא דוגלס אדאמס, ועוד אחת שכרגע אינני
זוכר. והיא דווקא טובה הסופרת הנשכחת הזו.
ואני שואל את עצמי, למה להקשות? למה לחדד פינות שניתן לעגל?
מדוע לא לרשום בפשטות? מדוע לא לתת לי להבין?
ושוב, כמו בן מוכה, כואב וחבול, ממשיך לחנך את ילדיי בסרגל
ופשוט לא לומד. עמכם הסליחה.
וזה ממש מדהים (כותרת הטקסט בתוספת האות ו' לפני כן ובהשחלת
המילה "ממש" בין השם ושם המשפחה. כגון: חנן "הלוליין" עברון,
או לחילופין יוסף "האווירודינמי" ארטל. רק ללא המירכאות) לקרוא
סוגריים ארוכים כל כך ולחזור אל מהות הטקסט אחרי סטייה קלה,
ובעצם לא לדבר על כלום כבר עמוד שלם. |