הוא התחיל לספר לי.
אחד המדריכים מהמחלקה שלי מתקשר אלי אני מרים את הטלפון, אחרי
שחשבתי שהכל כבר נגמר, כשחשבתי שאפשר כבר לישון בשקט.
"זאת אביבה"
"מה?"
"אביבה בשדה-התעופה, היא לא המריאה עם כולם, יש לה בעיה בכרטיס
טיסה".
נכנסתי למכונית וממש דהרתי לשדה, זה נראה כמו נצח.
נכנסתי לטרמינל, חיפשתי אותה. קראתי במיקרופון, צעקתי, בכיתי,
התחלתי לחשוב שאולי היא המריאה, והמדריך השני טעה.
פתאום ראיתי אותה, היא ישבה במסוף ההמראה. רצתי אליה, היא
בכתה, הדמעות הרטיבו את כולה.
בסוף, דיברתי עם הנציגה של הסוכנות היהודית, היא העבירה אצלה
את הלילה, ועל הבוקר הסעתי אותה לשדה. נשארתי איתה עד שהמטוס
המריא, וכשהוא המריא התחלתי לבכות, בכי כמו של תינוק, בכי
משחרר.
כנראה שערב לפני לא הבנתי שהיא באמת הולכת.
בחודש איתה למדתי הרבה יותר משלמדתי בכל בית ספר בחיי.
המשכנו לנסוע, ואז סיפרתי לו שאחרי פגישות ספורות עם אביבה, גם
אני למדתי המון, ואז סיפרתי לו את הסיפור שלי.
(הסיפור שלי -"אביבה".) |