אני בינתיים צובר בשקט.
צובר- נו, מה כבר יש לי לעשות עד שהיא תבין?
אני לא בטוח איך הכל התחיל, אבל אני בטוח שצדק זה רק כוכב.
לפחות בכוכב הזה.
היא היתה בת שנתיים, אני חושב, בפעם הראשונה.
אמא שלה, שהיא המנהלת, וכבודה במקומו מונח, הביאה אותה לבי"ס.
אולי היה לה חום, אולי היתה שביתה בגנים, ואולי סתם בגלל שהיא
מפונקת- הבת שלה הזאתי.
ושם ראיתי אותה, בפעם הראשונה.
די טרגי כל הקטע הזה של להפגש בבי"ס בפעם ראשונה, אבל מה אני
מתפלסף.
אמא שלה המנהלת, שאני אקרא לה א"מ בקיצור (אמא מנהלת) רצתה
להשוויץ בי- מה שמאוד ברור ומתקבל על כל דעת, והביאה את
התינוקת שלה (שאת זה אני אומר בטון מאוס) להתפעל.
והיא התפעלה.
ולא הפסיקה לגרגר מרוב הנאה.
ולנסות לגוע בי.
אני שונא שנוגעים בי!
ואז הם עברו למשרד כי לא"מ היתה פגישה, והיא גם רצתה להשוויץ
בבת שלה.
אבל הבת שלה, מסתבר, התאהבה בי (אם אפשר לשייך רגש כזה נעלה
לילדה קטנה ומטופשת, אבל אני עוד פעם מתפלסף), וחזרה למעבדה.
בהתחלה זה החמיא לי- מודה.
אבל אז היא התחילה עוד פעם עם הנגיעות שלה האלה, הרכות, כאילו
אני איזה בובה שלה, והזכירה לי את אמא שלי- עליה השלום, שהלכה
לעולמה בלי להיות מנהלת והיו לה ידיים מחוספסות מאוד. (כשאני
חושב על זה אני לא מבין בעצם איך היא הזכירה לי את אמא שלי).
אני לא חיית מחמד.
אבל מה היא מבינה התינוקת הזו?
כלום!
והיא המשיכה והמשיכה.
אני לא פריאר.
אני לא אחד שנותן שישפילו אותו.
אז נשכתי אותה.
לא התכוונתי להכאיב- רק להזהיר אותה שגם אני מסוגל.
היא לא הזילה אף לו דמעה קטנה, לעזאזל! אז נשכתי יותר חזק.
והיא רק הביטה בי בעיניים שלה שהיו גדולות כאלה וחומות.
אני כבר אבדתי חושיי והרגשתי לפתע שגרמתי לה לאבד חלק מהאצבע
המורה שלה.
ואז א"מ הגיעה למעבדה.
התינוקת שלה כבר לא היתה בפה שלי אבל היו שם נהרות של דם.
מיד עטיתי על פני פרצוף תמים שלמדתי מאבא שלי עליו השלום כשהיה
חוזר לאמא ממישהי אחרת שעשתה לו את הלילה באצבעות רכות.
א"מ לא קנתה, על- אף שהתינוקת שלה לא הפלילה אותי.
כמה טפיחות על העורף שלי, לקחה את הגדם והבהילה את בתה לבי"ח.
אתם חושבים שזהו?
שכאן זה נגמר?
גם אני חשבתי.
חשבתי שהצלחתי להעמיד דברים על דיוקם ושכל אחד יודע איפה הוא
עומד.
אתם יודעים מה, אפילו העלתי בדעתי את האפשרות הדי לא הגיונית
שא"מ תפטר אותי לאלתר .
גם אני טועה לפעמים מסתבר, מה לעשות.
כשקמתי בבוקר כמה ימים אחרי ה"ארוע" מצאתי עצמי אצל מומחה
בסירוס.
סירוס?!?
כולה הורדתי לה אצבע!
החולרע המסרס לא שאל הרבה שאלות והזריק לי.
נרדמתי לתוך מחשבות שעוד פעם דפקו אותי ואני כבר לא אעשה זאת
לעולם. איפה, איפה כל ההבטחות שנתנו לי, אתה תהיה מלך אצלנו-
יש הרבה נסויים של הפריה.
הפעם הבאה שהתעוררתי היתה בחדר שלה.
חולני לא?
אני שם כבר 18 שנים.
אפילו שאני זקן, יש דברים שלא שוכחים.
כל לילה כשהיא הולכת לישון היא מלטפת לי את הבטן, עם הגדם של
האצבע הרכה שפעם היתה לה.
שהייתי יכול לחבב אילולא היתה שלה.
אני החבר הכי טוב שלה, ככה היא אומרת לי תמיד.
די דפוקה הילדה הזאתי.
ואז היא שמה מוזיקה מוזרה ורוצה שארקוד קצת. היא לא עוזבת אותי
עד שאני משפיל את עצמי ומזיז את התחת שלי בתנועה שהיא קוראת לה
חיננית.
ואז היא הולכת לישון.
לפעמים עם בחור לפעמים לבדה.
היא בעצם מזכירה לי את אמא שלה (שכבודה במקומו מונח)- תמיד
משוויצה בצעצוע שלה, אני.
אבל אני לא פריאר.
אותי לא עשו באצבע.
היא בסוף תבין, שגם אוגר צובר,
שגם אוגר הוא בן-אדם...